אתה אף פעם לא גדל לבד.

אולי זאת הצרה בעצם, תמיד גדלים לתוך משהו ידוע, או לתוך משהו שבעצם אמור להיות ידוע.

אמור מבחינת - זה הגיל לסיים יסודי, עכשיו תלך תיכון, עכשיו לך תעשה צבא. אלו כמובן הדברים הידועים והקלים. מתישהו נכנסים לתוך המשוואה דברים כמו זה הזמן להתחיל ללמוד באמת, זה הזמן לעשות רישיון, זה הזמן כבר שיהיה לך חבר או חברה, זה הזמן לבחור כיוון בחיים.

הדברים האלו שאינם שייכים למסגרת נדמו לי כדברים שתלויים באוויר ופשוט יקרו מתישהו. מובן שיש דברים שהם תלויי גיל אבל תמיד חשבתי עליהם כ-טוב, נו, כשיגיע הגשר כבר נעשה את המאמץ לחצות אותו ויחד איתו לקיים את כל מה שמסתבר שאני אמורה לעשות.

אבל זה לא כל-כך פשוט. כי למול עניינים ארציים כמו רישיון או לימודים עומדים דברים ש, מה לעשות, אם הם לא קורים אין מה לעשות איתם.

וככה אפשר להגיע לגיל 20 בלי לדעת מה זה לאהוב באמת.

וככה אפשר להגיע לגיל 20 בלי להיות בעלי מושג כלשהו במה אני טובה בכלל.

בלי לדעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי.

מה אני רוצה ללמוד.

מה חשוב לי בכלל.

מי חשוב לי בכלל.

למה העולם פועל ככה.

מהן הסיבות הטובות באמת לקום בבוקר.

מה התכלית של כל העיסוקים האלה שיש לי.

האם המעבר של יום ועוד יום והמרדף אחרי דברים יובילו אותי לאנשהו.

האם המחשבות האלו ייעלמו בכלל ופתאום יהיה לי יותר טוב.

בלי לדעת לקבל החלטות ולהמשיך איתן הלאה.

בלי לדעת לחיות בלי תחושה של פספוס. ולסבול נורא בגללה.

בלי לדעת איך להתמודד עם דברים בלתי מוחלטים.

בלי לדעת איך להתמודד עם רצון להיות כמו אנשים אחרים לפעמים אבל גם שונה מהם.

בלי לדעת איך להנות מהרגע.

הגעתי עד לכאן בלי להבין שזה עוד לא קרה.

וזה נחת עליי, בגיל 20 כשאני יודעת שזה עוד יימשך זמן מסויים - להתבגר זה לא קל. ולפעמים גם לא כל-כך כיף.

אה ואגב פייסבוק זה נורא ממכר.

תוציאו את הדבר הזה מחיי בבקשה, היה לי בסדר קודם.