בלי מסכה. רק הכאב.

אחרי רפרוף בבלוג, בעמודים הישנים שנכתבו להם, כל מה שנאגר, התבטאויות, רגשות, כתיבת שירים

הבנתי

שגיל ההתבגרות

זה שלב, מעין הסתגלות לעולם האמיתי.

התחלתי לכתוב כאן כשהייתי בת 14, עם חבר שאהבתי מאוד ופחדתי מגילוי הרגש הזה, אהבה לאדם אחר, מה זה בכלל אומר?

והתחלתי לחשוב, התחלתי להבין פתאום [למדתי פסיכולוגיה, אני לא אשמה] שעברתי שלב חיוני בחיי.

אהבתי, נפגעתי, פגעתי, למדתי.

גילויי חיבה כאלה ואחרים, מערכות יחסים, תככים ומזימות.

כל אלו היו חלק מחיי כנראה במהלך השנים שהייתי אמורה לגלות מי אני באמת.

גיל 18, תמיד זה היה נראה לי רגיל, טוב נו ללכת לצבא, לחזור.... ועכשיו זה תורי.

עכשיו זה תורי ללכת לצבא ובתעלכס לגלות מי אני, מיהם החברים האמיתיים שלי,

אבל האמת? אני חושבת שאני כבר יודעת מי החברים שלי.. מי נשאר תמיד לצידי ונותן לי להעלם ולחזור כשאני מרגישה מוכנה... זה שיודע שאני נעלמת לשנה שנתיים אבל יחזור להיות לצידי ולתת לי את התמיכה שאני זקוקה לה. זה שמעודד אותי לטוס לחו"ל, לראות עוד מקום יפה, להיות עם עצמי, להבין, לחשוב, לחלום.

הפעם הנסיעה התנקמה בי באיזושהי צורה.

היה לי חלום על אקס שמאוד אהבתי, אבל מאוד פחדתי... אולי זאת היתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי מה זאת אהבה למישהו אחר....וההארה שהיתה לי אז על היכולת שלי לפגוע בו. אז נפרדנו. אבל פגעתי בו יותר מכל דבר אחר שהייתי עושה.

עכשיו, כשכיווכול אני בגירה, גיל 18 והכל, אני מאמינה שאני עדיין ילדונת, שעושה שטויות, אבל יודעת מה זה להרגיש נבגדת.

אמרתי שאני לא אחזור לכתוב פה... אבל אומרים שהתמכרות לתמיד נשארת.

הפעם אני לא אעלם באיזה טיול כדי למצוא זמן לעצמי ולחשוב, הפעם אני נשארת. מתגייסת. מתמודדת.

ואם מידי פעם יהיה לי קשה שם בחיפה, אז יהיה לי מי שיתן לי חיבוק. וזה יהיה במרחק של 20 דק' ממני.[=

עד פה,

גוט.