שוב נעלמתי כנראה, עשיתי די הרבה בזמן האחרון.
אני אחזור הכי אחורה שאני יכול.
יום חמישי לפני יום כיפור, כול מה שאני זוכר זה שבאתי מאוחר לבית ספר ושכחתי כמה דברים אז חזרתי לבית ספר אחריי הלימודים והגשתי את דף מעבר הכיתה ואת דו"ח הביודע שלי.
סיכמתי עם עמית שיבוא אליי לפני הכושר קרבי, לקח לי קצת זמן להתארגן אז הודענו לשי המדריך שנאחר בכמה דקות הוא אמר בסדר.
אני ורבים כמוני עדיין החלמנו מאימון הים שקרה יומיים לפני.
בקיצור אנחנו מגיעים הוא קצת צוחק איתנו על האיחור ומתחיל להרצות הרבה אנשים חדשים הצטרפו, כנראה חלק פרשו אם מישהו פרש אז לא מישהו שאני מכיר.
ואז אחריי שהוא מספר לנו קצת יותר על "אחריי" ומה שהוא מצפה מאיתנו הוא שולח אותנו בריצה ליער חדרה לאזור די מרוחק עם אלונקות ושקי חול, הופתעתי הגוף שלי תפקד בלי בעיות כמעט, חוץ מהכתפיים שקצת פצעתי באימון הים.
עכשיו אני בריא לגמרי ומחכה לאימון הים ביום שלישי.
הכרתי כמה אנשים באותו יום וחיזקתי קשרים, אני ממש נהנה שם בעיקר עכשיו שאני לא מתאמן חולה.
עזרתי לבת שהשתרכה מאחור כמו ששלומי וג'וחה עזרו לי באימון הראשון כשהייתי חולה מאוד, אבל אני אף פעם לא מוותר אני עושה כמה שאני יכול ועוד קצת.
כול אחד צריך לדעת איפה הגבולות שלו ואני יודע די טוב איפה שלי בכול רגע נתון.
יש אוירה של אחווה ב"אחריי" אפילו עם אנשים חדשים.
אתה יכול לגשת לכול אחד ולבקש כול דבר ולדבר בלי בעיות.
אם זה מים או עזרה יתנו לך בכיף, חברות נרקמות תוך שניות ומה שהכי טוב זה שסוף, סוף יש מסגרת שכול החברים שלי הולכים אליה כי אין לנו זמן שבו כולנו נפגשים, תמיד יש למישהו משהו עכשיו יש לנו את "אחריי".
שי גם אמר שהגיוס לא ניגמר הוא אמר שהם יתחילו לגייס מעוד בתי ספר (עם מוניטין רע אבל חפיף) אבל הכי קרע אותי שאחריי בתי הספר האלה, הוא נקב בשמות של שתי שכונות מה שאומר שמעמדם עוד יותר נמוך משל בתי הספר ההם.
נחשו באיזה שכונות מדובר, איך לא פאר וסלע כמובן אני מסלע וזו באמת אחת השכונות הכי גרועות וקשות בחדרה וזה הרג אותי עכשיו בטח אנשים מפחדים ממני חחחחח כנראה לא אז חפיף.
בקיצור אני נכנס לכושר עכשיו ואני מרגיש מעולה בעיקר אחריי יום כיפור עצמו.
את יום כיפור לא עשיתי עם המשפחה שלי עשיתי עם עמית ואריאל אצל בת דודה של עמית שהיא בקשר ממש טוב איתנו, אחת הידידות הכי טובות שלי אם לא הכי טובה.
זה היה די מפתיע היא הזמינה אותנו ערב קודם ולא רק היא, גם אימא שלה אז לא יכולנו לסרב גם ככה רבתי עם המשפחה שלי ביום שישי כי הם מתחילים להתנהג בטמטום ולאחותי יש פיצול היא כול הזמן תומכת במישהו אחר.
בקיצור לא משנה אני שמח שלא חגגתי איתם, הם התחילו לעלות לי על העצבים אז הלכנו ברגל לאליכין.
המשפחה המורחבת של עמית היא יותר משפחה בשבילי מהמשפחה המורחבת שלי שלא עושה ממש הרבה או בכלל בשבילי.
אמא של מור, יוטי, היא כמו דודה בשבילי עכשיו.
היא הכינה לנו ארוחה מפסקת מעולה ואז כול יום כיפור עשינו שטויות והיא (יוטי) עשתה לי מסז' בכפות הרגליים ושיחררה לי אותם אין לכם מושג כמה זמן הם היו תפוסות ואיזה צלילים הן עשו.
זה נשמע כאילו הן הולכת להתפרק או שמשהו נשבר שם בפנים אבל עכשיו הכול בסדר גם הכתפיים אני כמו חדש.
העברנו את הצום בקלילות עשינו שטיות ונהנו ולשכנים של מור יש כלב האסקי מדהים אני מת על האסקי כלבים יפים ועם אופי ואחריי הצום טחנו ממתקים ומלא אוכל והמון בשר יש להם מלא אוכל בבית.
באמת בכמויות מטרופות, אני מופתע שמור בתת משקל זה לא הגיוני, יש לי עדיין כרס שמחה מאתמול וגם היום אכלתי מלא וסוף סוף יש לי שוב אוכל טעים בבית והתחלתי לעשות דברים בסיסים בשביל עצמי.
אז מסתדרים ובדרך חזרה אבא של עמית פיני אסף אותנו והיה ממש נחמד, זה מפתיע אני עוד עלול לחזור לאהוב את פיני, אפילו שהוא מנסה לדרוס אותנו מדי פעם חח.
וחזרתי לשמוע מטאל "בצפר" להקה ממש טובה, כיף לחזור לשמוע את השירים שלהם.
גם היה לי זמן לחשוב על הסיפור ושיפרתי קצת את עלילת ההמשך וחשבתי על עוד סיפור שקברתי שאולי אני אחיה ברעיונות חדשים, אבל קודם נסיים את מה שהתחלתי המשך צפוי בקרוב.
אז זה פחות או יותר מה שעבר עליי הגשתי את דף המעבר אני מקווה שיאשרו לי מעבר לכיתה אחרת ,נראה עכשיו בסוכות יש לי מלא חומר להשלים באסה אני בקושי אחגוג אבל ב27 יש אירוע של אחריי אז יש למה לצפות ובחנוכה נהיה כבר מספיק סוסים ששי יוכל להתגאות בנו.
זה כנראה יהיה הפוסט השמח האחרון לתקופה הקרובה או שמשהו קליל כזה ייכתב תקופה קשה ועמוסה מתקרבת אין מה לעשות רק לעבור אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: