RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2007
"אחריי"-רבין
לא עדכנתי שוב הרבה זמן, האמת כי אני עמוס.
שוב עבדתי, יום אחריי אימון ממש קשה, שנתפסו לי שרירים בו.
דווקא אני קיבלתי עבודה קלה אז אני לא מתלונן והיום יום אחריי, שעבדתי היה יום ספורט מחוזי של "אחריי" ואיך לא אנחנו קבוצת ניר חדרה לזכרו של ניר קרצ'מן לקחנו מקום ראשון.
חזרנו לחדרה וחלקנו יצאנו לסמי בכיכר.
טחנו לאפה עם שווארמה וציינו את יום הולדתו של אחד המאמנים.
יוסי(שיש לו מחר יומולדת) קנה שישיית בירה ונתן לי בקבוק.
לא אני לא הופך לשיכור.
אני עדיין שונא אלכוהול וגם בירה, אבל רציתי לנסות.
אני לא אוהב בירה.
הטעם מגעיל אותי, אבל זה נותן מין הרגשת חמימות נעימה כזאת.
אני לא הולך להפוך זאת להרגל.
מחר אני נח ולומד וחוגג לחבריי התימני יומולדת(עמית קטן אחד סוף, סוף בן 16).
ביום חמישי הציעו לי לעבוד שוב.
אני חושב שאני אסרב, בגלל שזה מתנגש לי עם אימון.
אולי אני יעלה לפה את הסרטון הקצר שעשינו ביום הספורט.
אבל עכשיו נעבור לנושא המרכזי שאני רוצה לכתוב עליו.
יום הזיכרון לרבין הוא מחר.
אני אולי לא מסכים עם דעותיו הפוליטיות, אבל לא משנה מה הדעות שלו זה ברור מעליו, שלא הגיע לו להירצח.
הייתי בן 4 ביום שזה קרה ואני זוכר במעורפל את אותו היום, שיחקתי בצעצועים שלי בסלון או בחדר של אחי לא בטוח כשזה קרה, אני זוכר את ההורים שלי מדברים על זה.
אני ילד בן 4 באותה תקופה התעניינתי, אבל זה לא נגע בי כול כך אולי אז התחלתי להפוך לציני?
בכול מקרה עכשיו יש אנשים שתומכים בשחרור המתנקש, שאני אפילו לא אזכיר את שמו, כיוון שאיני חש שהוא ראוי יותר לשם.
בסדר אז אולי הוא עשה את זה מכוונות טובות לדעתו, גם אני היום לא מסכים עם דעותיו של רבין אז. אבל אני בטוח מעל כול ספק, לא חושב ולא כלום אני בטוח שמה שהוא עשה היה פשע, שלא ניתן לסלוח עליו.
הוא הרג לא רק אישיות ציבורית חשובה, אלה סבא ואב ואיש משפחה שאולי טעה בדרכיו הפוליטיות ,אבל מה שבטוח לא היה ראוי להירצח כמו כלב רחוב.
אז השנה לא יהיה טקס בית ספרי בגלל השביתה.
אני לא מאמין בטקס הזה, בשבילי הוא בזבוז זמן בכול מקרה.
מי שרוצה לזכור ואת מי שזה מעניין יזכור וילמד מזה ואת מי שזה לא מעניין לא משנה כמה טקסים הוא יעשה, אם הוא לא יחליט לקחת מזה משהו לעצמו שום דבר לא יעזור.
אז ביום חמישי יהיה משהו על רבין באימון של כושר קרבי עדיין לא אמרו לנו מה אבל נראה.
| |
סיפוריו של תיכוניסט בשביתה
מזמן לא עדכנתי, הייתי די עסוק בזמן האחרון.
אני אנסה לחזור להיות פעיל בבלוג.
היו כמה חידושים בחיי בזמן האחרון, עברתי כיתה מ י"א7 (פרויקט עתידים) ל י"א5 שנחשבת לכיתה הכי חכמה בשכבה ואני מאוד שמח מההחלטה שלי לעזוב את הפרויקט הזה, שלא רק שלא קידם אותי אלה ממש דפק אותי, אם מישהו רוצה לדעת אפשר לדבר איתי בפרטי ולמי שאין את האייסיקיו שלי הוא למעלה מצד ימין.
אז איך אני מנצל את השביתה (שאני לא מתנגד שתמשך עוד קצת).
כפי שאתם יודעים השביתה נמשכת כבר, 6-7 ימים לא זוכר בדיוק.
אני מנצל אותה ממש טוב לדעתי אני עובד, לומד, מתאמן ונח (טוב לא כול כך נח).
גם השביתה די הצילה חלק מאיתנו.
העומס של הדברים, שהמורים נתנו לנו לעשות היה לא הגיוני.
לפחות בזמן השביתה הכנתי כבר חלק מהעבודות ושיעורי הבית.
אני מתאמן בקביעות באימונים של "אחריי" (כושר קרבי), לא פספסתי אפילו אימון אחד מתחילת השנה, אפילו שהייתי די קרוב לזה ביום שלישי.
האימונים באחריי שיפרו את הכושר הגופני שלי וגם תרמו הרבה לביטחון עצמי ולצורת החשיבה שלי אני מתכוון להמשיך להתמיד.
דרך אגב זו אחת המטרות שהצבתי לעצמי, פשוט להתמיד בדברים ואני שמח שאני לא מוותר לעצמי.
עבדתי ביום שלישי, הייתי צריך להיות בנקודת האיסוף ב5:30 ונוסעים משם בסביבות 6:00 אז התעוררתי ב5:15 ואבא שלי הקפיץ אותי בדרך שלו לעבודה וב6-7 כבר הגענו לירושלים.
היה לנו נהג קורע מצחוק, שבמקום לומר לאנשים שהוא שואל להכוונות, "בנייני האומה" הוא אמר "בנייני הערומה" כולם נקרעו מצחוק.
העבודה הייתה די קשה, אפילו שהפעם היינו במקום פחות או יותר מאורגן.
היינו באירוע של ניצולי שואה שמחתי, שהלכתי לעבוד שם כי זה אירוע חשוב.
בעיקר לי כיוון שאיבדתי את רוב המשפחה שלי משני הצדדים בשואה.
הם אנשים כול כך נחמדים שמעתי אידיש בכול מקום זה היה מאוד נחמד (תזכורת לעצמי להמשיך ללמוד אידיש).
מלצרתי וקיבלתי טיפ של 40 שקל הם היו ממש נחמדים עליי.
הבעיה הייתה שלפי מה ששאלתי ביום לפני כשנרשמתי, אמרו לי שמסיימים ב11-12 בבוקר אז חשבתי שיהיה לי זמן לחזור הביתה, לנוח, ללמוד קצת ולהגיע לאימון בחמש וחצי אבל סיימנו בסביבות חמש ומשהו (ואז עוד כמה זמן עד שמצאתי את הקבוצה שלי שהלכה בזמן שעדיין עבדתי).
הגעתי לחדרה ב6 ועשרים רצתי בספרינט מהכיכר משטרה עד לעמל, הגעתי בדיוק לסוף השיעור על תזונה, אבל שי המאמן הבטיח לי את מערך השיעור אז לא הפסדתי מזה הרבה.
הגעתי בזמן לריצה ולאימון הפיזי ודווקא הישגי לא היו רעים בכלל, עד שרצתי עם ידידה שלי שהייתה בסוף כי קשה לה, אבל היא לא וויתרה כול הכבוד למירי ומתי שחזרנו לשטח בית הספר עשינו שכיבות שמיכה וכפיפות בטן ובדרך חזרה הביתה אלעד לימד אותי טכניקת קשירת שרוכים חדשה (שהוא למד בתורו מעידן) והיא ממש טובה ואחריי קצת אימונים הצלחתי (הוא לימד אותי את זה אחריי כמה תקריות של שרוכים פתוחים במהלך ריצות חשובות).
דרך אגב בזבזתי את הטיפ הראשון שלי, שכיבלתי בעבודת המלצרות שלי ביום שלישי.
על פוסטר של הציור של לואיס ריו(luis royo) האומן האוהב עליי, משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן.
אני אולי אצלם אותו ואפרסם פה.
עריכה מצאתי תמונה:
ולסיכום שיחת אייסיקיו שלי עם אריאל.
Leo (PM 08:42) :
חחחח זה גבר אמיתי לעשות את אתה הטעות שוב בצורות אחרות
WEREWOLF (PM 08:43) :
תמשיך להאמין בזה
Leo (PM 08:43) :
חחח מה זה לא נכון....
Leo (PM 08:44) :
זה עולם של גברים לא?
ותראה כמה טעיות היו לאורך ההיסטוריה....נשים לא קשורות להיסטוריה....
WEREWOLF (PM 08:44) :
חחחחחח יש בזה משהו
|
נכתב על ידי
,
17/10/2007 20:02
בקטגוריות אופטימי, אהבה ויחסים, אקטואליה, ביקורת, בית ספר, סיפרותי, עבודה, פסימי, צבא, שחרור קיטור
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ina:) ב-14/11/2007 02:14
|
White lightning5
מצטער שלוקח לי הרבה זמן לעדכן את הסיפור ובכלל פשוט אני עמוס, אבל בנוגע לסיפור העלילה מתחילה לזרום עכשיו, אז אני אכתוב יותר ויתר מהר.
אני לא אוסיף יותר מידי הבלים ופשוט אפרסם את המשך הסיפור.
White lightning
לוקאס התעורר מוקדם שוב, השמש עוד לא הספיקה לזרוח.
"יש לי הרגשה מוזרה בקשר להיום" הוא לחש לחדר הריק.
הוא התעורר ללא סיבה, הוא ישב על מיטתו במשך כמה דקות ורק ניסע להוציא את המוח שלו מהמצב המעורפל שלו, לסדר את המחשבות ולהתארגן.
נשמע צלצול טלפון, הוא ידע שזו אימו מי עוד יתקשר עליו, עברו מספר ימים מהשיחה האחרונה.
לוקאס הרים את השפופרת של הטלפון וכמו שהוא חשב זו באמת הייתה שיחה מאימו.
"הלו לוקאס זה אתה?"
"כן אימא מי עוד זה כבר יכול להיות"
"אתה לא חייב להיות כזה דוחה אתה יודע, אתה יכול להיות יותר נחמד לאימא שלך,
זה לא שאני מתקשרת עשרים פעם ביום."
"כן אימא את צודקת" (לוקאס אמר זאת סתם כדי להוריד אותה מהגב שלו)
"רציתי להודיע לך, שהקצבה החודשית שלך הועברה לחשבון שלך.
תנצל את הכסף הזה בחוכמה, אנחנו לא נשלח לך עוד, עד החודש הבא."
"אין בעיה אימא, יש עוד משהו שאת רוצה לספר לי?"
"לא אין משהו משמעותי, אבא שלך מאוד עסוק בעבודה, חוץ מזה הכול כרגיל כאן."
"טוב אימא אם כך אז להתראות, אני צריך להתכונן לבית ספר."
"טוב, תלמד טוב ביי"
נשמעה טריקת השפופרת.
לוקאס לקח קערת דגנים מאחד הארונות, חלב ודגנים והתחיל לאכול במהירות.
בזמן האכילה הוא שקע במחשבות.
"הם בקושי גידלו אותי ועכשיו יש להם טענות כלפי.
הם כמעט אנשים זרים בשבילי, כול החיים שלי לא היה להם זמן אליי ועכשיו הם מטיפים לי מוסר, על בזבוז הכסף שהם שלחו לי.
כאילו שאני מבזבז אותו סתם.
הם לא יודעים מה אני עושה פה, זה לא סימן להורות טובה.
הם גם לא שולחים לי סכומים גדולים במיוחד, אני בקושי מסתדר בקניית אוכל ודברים הכרחיים.
אבל בכול זאת זה עדיף מלנסוע לגור איתם, לפחות פה אני אדון לעצמי וחוץ מהשיחות האלה, אני לא צריך לשמוע את הקיטורים שלהם."
הוא סיים לאכול והתלבש הוא הריח, את הריח של הגשם המתקרב ולכן לבש את הסווצ'ר ,של תלבושת בית הספר, שצבעו היה אפור.
ובאמת בזמן שהוא חיכה בתחנה התחיל לרדת גשם, קודם טיפות, טיפות ואז בצורה אחידה ומהירה.
האוטובוס הגיע באיחור כרגיל.
לוקאס עלה על האוטובוס כרגיל והתיישב ליד החלון.
הנסיעה עברה כרגיל, הוא קרא עוד קצת בספר שלו.
הסוף היה די טראגי, הגיבור שכיר החרב נבגד, על ידי חבר ילדות, שהעסיק אותו כדי לטמון לו מלכודת וכול זאת כדי לקבל תואר אצולה ואדמה.
"זו דרכם של אנשים" חשב לוקאס לעצמו.
כעבור מספר דקות האוטובוס עצר ליד בית הספר של לוקאס.
לוקאס פנה לכיתתו, הוא עדיין חיפש את חבורת הנערים, שעקבה
אחריו לפני מספר ימים, אבל הם לא הופיעו בבית הספר מאז.
הוא ניכנס לכיתה כמו בכול יום וחיכה לתחילת השיעור.
הבוקר זרח לא מזמן.
הברק הלבן ישב לו ליד הדלפק, של הבר בפאב של ג'ון מפרק ומנקה כול חלק באקדחיו.
בשעה זו הפאב היה סגור, לפחות בשביל רוב האנשים.
הוא לא שכח את המפגש שלו, עם אותם שדים נחותים.
עכשיו הוא היה די בטוח שמשהו גדול קורה, חוץ מכול השמעות שהוא שמע מסביב, שחרור קבוצה גדולה כול כך של יצורים לא מרוסנים, באזור מצומצם כול כך היא הוכחה לפעילות גדולה.
גלגלי השיניים של הגהנום התחילו לפעול.
מה שאומר שבמוקדם או במאוחר, גם גן עדן ישלח את נציגיו, אבל הוא למד מזמן לא להסתמך על עזרה שמימית.
בדרך כלל, אם היא מגיעה בכלל, היא יותר מזיקה מעוזרת.
ג'ון ניגש אליו וקטע את חוט מחשבתו.
זה לא הטריד את הברק הלבן הוא ידע ,שאם ג'ון מפריע לו זה בטח חשוב.
"שניגש לחדר האחורי שלך?" שאל הברק הלבן, כמי שיודע כבר את התשובה והתקדם לכיוון החדר.
הם נכנסו למשרד.
הברק הלבן התיישב בכסא מול השולחן של ג'ון והרכיב את אקדחיו שוב.
אני יודע שאתה מרגיש בזה" אמר ג'ון בכול כבד."
"אני צריך להיות די מטומטם, כדי לא לשים לב, לא?" לחש הברק הלבן.
"אתה כנראה צודק, עוד מעט כול בית הקלפים הזה יתמוטט על ראש כולנו.
אנשים כמונו לא יכלו להסתיר את זה עוד הרבה זמן."
"כן כול אשליית החוקים הלא כתובים נעלמת, אתה מרגיש כמוני מישהו, או משהו מושך בחוטים מאחורי הכלאים."
"אז מה נשאר לנו לעשות בנושא לדעתך?"
"אני חושב, את מה שאני יודע שאתה חושב.
ננסה לשמור על הסדר ונתכונן לנפילת השמיים"
"אתה כנראה באמת מכיר אותי טוב ואם אתה מוכן יש לי משימה בשבילך."
"לא חשבתי אחרת" אמר הברק הלבן וחייך .
"קיימת כנופיה של אנשי זאב באזור, שנהיית יותר ויותר פעילה.
הרשויות המקומיות פוטרות את זה בינתיים, כהתקפות דובים וכנופיות נוער אבל זה קצת יותר גדול מזה."
"רק קצת" אמר הברק הלבן וחייך שוב.
"אתה תיקח עלייך את המשימה?"
"כמובן ואם לא שמתה לב.
לקחתי כבר את התיקייה של המקרה הזה, מהשולחן שלך.
יש לי רק דבר אחד שהייתי רוצה להוסיף."
"ומה דבר זה שברצונך להוסיף?" שאל ג'ון בתמיהה.
"צחצח את נעלי הקרב שלך ג'ון.
נראה לי שמלאך המוות יצטרך לצאת מפרישה בקרוב, להתראות בינתיים ג'ון."
אמר הברק הלבן תוך כדי חבישת כובעו ויציאתו מהחדר.
היום עבר פחות או יותר כרגיל על לוקאס.
הוא יצא משטח בית הספר והתקדם לכיוון תחנת האוטובוס שלו.
התחיל להחשיך והוא היה עייף, כנראה בגלל זה הוא לא שם לב, עד שהיה מאוחר מידי. הוא ראה, את חבורת הנערים שעקבה אחריו מקיפה אותו.
הם היו עדיין במרחק מה, אבל הרווחים ביניהם הצטמצמו במהירות.
לוקאס ידע שהוא לא יצליח לברוח מהמצב הזה.
אחד מהם פנה אליו, הוא נראה כמו מנהיג החבורה.
היה משהו מוזר בעיניו ובעיני האחרים, משהו שלוקאס לא יאכל להסביר, בשום דרך אחרת חוץ מחייתי.
בוא איתנו לוקאס הוא אמר בקול רגוע.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: