אני כותבת את הבלוג הזה לאהבה שלי. שתהיה לי. לגבר שאמצא ונעמוד יחד נסיך ונסיכה. שהוא אולי מסתובב פה ברחבי הנט בשיטוטים אין ספור אחרי אטרקציה חדשה...
ואני כותבת גם לאני הפנימי שלי- לאני החצוף, והמופרע, שמנסה להתפרץ פה.
איך אני אתחיל? קצת משתנק הגרון..
אולי אני אתחיל בזה שעייפתי. עייפתי משיטוטים אין סופיים בת"א...בין ברים חשוכים או בתי קפה רעשניים. עייפתי מלחפש מבטים דו צדדיים, וחיוכים גבריים עדינים. עייפתי גם משעות על האינטרנט בחיפוש אחרי אהבה בשטרודלים ובניק ניימז מפוצצים.
בסוף אני חוזרת למיטה, עם עיניים טרוטות מעייפות, וכמה דמעות יבשות על הכרית. אה...היא כבר מכירה אותי הכרית הזאת.
לחפש אהבה זה דבר קשה. ונראה לי שעוד יותר קשה הוא למצוא אותה בת"א.
"כשלא מחפשים אז מוצאים" אמר לי מישהו. ו"אל תדאגי, יהיה בסדר" ניחמו אחרים. ורק אמא אמרה "זה יבוא. היא בדרך. את פשוט צריכה לרזות קצת. זה הכל".
כן כן...
אז אהבה לא קל למצוא, בטח לא כשאת מלאה, ובטח לא כשאת גרה ליד ת"א, בעיר שבנויה מפיק אפ ברים שמלאים בפוש אפ גירלז וגברים שמסתובבים עם גופיה רק כדי להראות את השרירים ההורסים שלהם.
כן...
אבל זהו? אחתום את הקטעון בבכי מר?
ננסה אחרת.
אני מלאה, וגבוהה נורא, ויש לי עיניים ירוקות מבריקות, אומרים יפות. וחזה יפה, שאני אוהבת, וגם לא מעט גברים אוהבים. ופנים יפות...(מה, את הדובדבן שבקצפת שמרת לסוף?) כן נו..פנים יפות. מחייכות קצת, בחיוך מתוק. אני נראית טוב, אבל לא לכל הדעות.
אבל כשאני מסתכלת ככה ביני לביני במראה...ומביטה ושואלת, את באמת אוהבת את עצמך ככה?
אני קצת מתלבטת..
פעם הייתי רזה נורא.
אבל פעם היה פעם, והיום הוא היום.
והבלוג הזה נפתח בשביל היום.
אז אני מרימה אתכם הברוכים והנמצאים כוס לחיים...
לחיי הבלוג החדש!
להתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
