צ'ארלי היה ממזר לא קטן.
על אף שהיה כלב קטן, הוא העז לקרוא תיגר על כל הכלבים שנתקל בהם תוך כדי התקרבות אליהם בנביחות. החוצפה הזו שהייתה לו כמובן דיי ביישה אותי, למרות שלבסוף היא פגעה גם בו- אמסטף אכזרי נעץ בו את שיניו וצ'ארלי נשאר גוסס על הרצפה וביקש את רחמיו של אלוהי הכלבים. לקחנו אותו לביה"ח והוטרינר טען שבאיחור של חצי שעה צ'ארלי כבר היה עמוק באדמה.
אבל הוא יצא מזה, ועוד איך...אחרי שצחקו עליו כשהלך עם הכובע אסטרונאוט על הראש בשביל למנוע ממנו לנשוך את פצעיו (שזה מראה דיי מצחיק, אני מודה), הוא חזר לסורו והמשיך להיות הגנגסטר שכולם הכירו.
צ'ארלי הטרייר- הגנגסטר הקטן של השכונה.
ימים עברו וצ'ארלי גדל (פיזית הוא עדיין נשאר בגודל של עכבר). כך גם אנחנו.
אהבנו אותו כמו בן משפחה (כל בעל כלב יבין את הכוונה), והוא החזיר אהבה בשפע;
זכורים לי כמה מקרים דיי מצחיקים איתו. כמו שפעם הלכתי לסופר השכונתי וקשרתי אותו בחוץ, וכשהתכוונתי לחזור הביתה שכחתי אותו שם..קשור. כשעמדתי בפתח דלת הבית אבי שאל אותי "אבל איפה צ'ארלי?" "אוי לאאאאאאאא". חזרנו למקום האבידה, וכמובן שצ'ארלי היה שם.
אף גנב שפוי לא יגנוב כלב מכוער כמוהו, צחקנו (סליחה צ'ארלי, בשבילי אתה יפה מכולם).
גם כמה פעמים ששיחקתי איתו מחבואים והתחבאתי בבית במקומות מסתור שונים והוא חיפש אותי בכל הבית בדאגה. רץ מחדר לחדר בפאניקה, ולבסוף כשמצא אותי היה השמח בכלבים. קיפץ וליקק...ולא השאיר מקום לספק- הוא באמת באמת אוהב אותי.
אני לא אלאה בעוד סיפורים, אבל הסוף, כפי שבטח ניחשתם הוא שצ'ארלי נפטר.
מה שבוודאי לא ניחשתם הוא שצ'ארלי בעצם נרצח.
לילה אחד ירדתי איתו לטיול לילי בגינה השכונתית כשלפניי התקרב נער, מכוסה ראש ועם יד אחת בתוך הכיס.
ידעתי שמשהו חשוד, אז הלכתי מהר לכיוון הבית. אבל זה לא ממש עזר לי. כשהגעתי לפתח של הבניין הוא רץ מהר ותפס אותי מאחור עם סכין חדה שכיוון לצאוורי. לפני שהספיק לאיים התחלתי לצרוח וצ'ארלי התחיל לנבוח, והתוקף כנראה נבהל והתחיל לתפוס ריצה. אך בדרך נתקל ברצועה של צ'ארלי- הסתבך בה, ונפל. כדי להשתחרר הוא בעט בצ'ארלי לתוך הבטון והמשיך בריצה.
צ'ארלי גסס לכמה דקות.
הספקתי לשמוע את נשימותיו האחרונות. ליטפתי אותו כשידעתי שהוא הולך ונעלם לי כשהדמעות שלי נזלו על גופו.
רעדתי, והדעמות לא הפסיקו לנזול. בכיתי על התקיפה, בכיתי על עצמי שאני אשמה, ובעיקר בכיתי על צ'ארלי. צ'ארלי שלי, הגיבור שלי. שהציל את חיי.
יום אחרי, בזמן שאמא שלי ניסתה לנחם אותי ואת עצמה היא אמרה שהנשמה של צ'ארלי עלתה לשמיים במקום הנשמה שלי, שהייתה צריכה למות באותו רגע. ואלוהים החליט לקחת אותו, ולא אותי.
לא מצאתי נחמה אמיתית בדברים שלה. אבל שיקרתי לעצמי שזה נכון.
האבל אפף את כל הבית. ורק כמה חודשים אחריי התאושננו קצת.
תליתי תמונה גדולה של צ'ארלי בחדר, שהדפסתי במחשב. הסתכלתי עליו בעצב כל לילה לפני השינה. ועדיין כמעט כל יום אני נזכרת בו, כפי שהיה - הכלב המתוק והמדהים שלי, האמיץ והפחדן, הרגזן והביישן.
רציתי לספר עוד הרבה אבל שיערתי שזה מספיק.
בהמון אהבה,
לכם, ולבעלי החיים,
ל'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
