היום תפסתי את עצמי בוכה..

בוכה כ"כ הרבה

 יודעת בדיוק למה,

אבל בכל זאת לא מבינה

 זה התחיל בדמעה קטנה  

שהחליטה שזה יהיה זמן מצויין להרטיב את הלחי

אחריה כבר לא התאפקתי..

 יצאו כולן.

על כל הסיבות בעולם,

שהצטברו להן לאט לאט..

ואני בוכה.. ובוכה..

לא מבינה למה כל זה שווה

בכלל לא רוצה אותו,

לא רוצה את זה

לא רוצה כלום

ואני לא בכיינית..

 ואני לא רוצה צומי.

מה שלא מסביר למה הפוסט הזה כאן בכלל..

קנאית-חסרת-תקנה?

 אולי..

מטומטמת?

סביר להניח..

פשוט קשה לי לראות אותו סובל..

הדמעות האלה, שמצאו את דרכן איכשהו אל עיניי היום בערב,

מתחילות להיות יותר ויותר מובנות

לא, אני לא מקנאה.

פשוט לא אוהבת לראות אותו סובל, מכל סיבה כלשהי.

הוא חשוב מדי בשביל כל זה.

זה נכתב לפני שבוע וקצת, ולא פורסם כי היו לי מחלוקות בקשר לזה..

זה כבר לא רלוונטי, כמובן.. אבל אני עדיין חושבת שמגיע לזה להיות כאן.

"זה מסוג השירים האלה שעושים לך טוב על הלב, אפילו אם מת לך החתול....

בידיים...

ונערף לו הראש תוך כדי...

והקיבה שלו נשפכה החוצה.."

כמה צחקתי מזה אלוהים.. אביטל שלי (:

[טוב, לא שלי.. אבל למה להיות דקדקנים? :P]

מה שמזכיר לי:

חעחע. אני צריכה לבדוק אם שחר -באמת- רך ופרוותי.. כמו סרגיי :P