."אני מחפש חברים. מה פירוש 'מאולף'?" שאל הנסיך הקטן.
זה משהו שלעתים תכופות מדי מזניחים", אמר השועל. "פירוש הדבר לכונן קשרים".
"לכונן קשרים?"
"כמובן", אמר השועל. "בשבילי אינך אלא ילד קטן, ואינך שונה ממאות אלפי ילדים קטנים אחרים, לכן אני אינני זקוק לך וגם אתה אינך זקוק לי. בשבילך אינני אלא שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, אזי נהיה זקוקים איש לרעהו. אתה תהיה בשבילי יחיד ומיוחד בכל העולם, ואני אהיה בשבילך יחיד ומיוחד בעולם..."
"ותראה! אתה רואה את שדה החיטה שם למטה? אינני אוכל לחם, וחיטה אין לה שימוש בשבילי.
שדות החיטה אינם אומרים לי דבר, וזה עצוב, אבל לך יש שיער זהב, וזה יהיה נהדר! החיטה, גם לה צבע זהב, והיא תזכיר לי אותך. ואני אוהַב לשמוע את רחש הרוח בחיטה..."
ובכן, הנסיך הקטן אילף את השועל, וכאשר שעת פרידתם הלכה וקרבה:
"אה", אמר השועל, "אני אבכה".
"זו אשמתך", אמר הנסיך הקטן, "לא רציתי לפגוע בך. אבל רצית שאאלף אותך..."
"בוודאי", אמר השועל.
"ועכשיו אתה עומד לבכות!" אמר הנסיך הקטן.
" בוודאי ", אמר השועל.
"אם כך לא היה לך רווח מזה".
"היה לי רווח", אמר השועל, "בגלל צבע החיטה".
הפרק הזה בספר הכה מסויים הזה מסרב לצאת לי מהראש.
נכון, סופו של כל מי שנותן שיאלפו אותו הוא לבכות.
אך האם אין זה שווה את זה? רק בשביל הזכרונות?
עכשיו, יותר מתמיד, הייתי רוצה שמישהו יאלף אותי.
אף אחד לא באמת יבין על מה אני מדברת. לפחות לא אף אחד שלא קרא את הספר.