בעצם, אני שמחה על כל מה שקרה.

מתגעגעת קצת לחמימות, להרגשת הביטחון.. מרגישה קצת חשופה כרגע, זה נכון. אבל התגברתי.

הנה, החלק הקשה כבר מאחורי. הלב כבר מתאושש לאט לאט.. אפילו מצא לעצמו משהו חדש לדפוק עבורו.

כן, לקארין שוב יש סיבה לקום בבוקר. ספק אם אי פעם הייתה חסרה לי אחת כזו..

לא, זו לא אהבה.. אפילו לא מתקרב. רק משהו שנותן לך הרגשה נעימה כזו. וזה בסדר מבחינתי.. לפחות בינתיים.

אני זוכרת כמה הייתי מאושרת.. אושר כזה שלא נגמר. חלומות בהקיץ, פרפרים בבטן. לכל התופעות היה ביטוי

אצלי. וזהו, עבר.. ולא חבל לי אפילו. אני שמחה על הכל, אולי חוץ מעל הסיום העגום של הסיפור.

היה אפשר לסגור את זה יפה יותר, זה בטוח.

אבל כרגע, התמונה שלו כבר לא גורמת למחנק בגרון והמחשבה על העיניים שלו מביטות בעיניים אחרות ושפתיו

ממלמלות "כמה שהעיניים שלך יפות" למישהי אחרת כבר לא מונעות ממני להירדם בלילות.

כל הזיכרונות מעירים את השרירים ההם בצידי הפה ומותחים חיוך קטן שרק אני מבינה.            

כן, התגברתי. ואני גאה בזה כ"כ. ממש "הניצחון הקטן שלי". מצחיק שכל מה שהייתי צריכה הוא מישהו חדש

שיעסיק לי את הראש ו"יבזבז" לי את הזמן..

חתיכת שינוי. מהשתיקות הרועמות חזרתי ל"הצהרות אהבה" עד אור הבוקר. איזה יופי.. אפילו לא שמתי לב כמה שזה היה חסר לי. הרגשת החופשיות הזו איתו, והאופן הלא-מחייב של הקשר הכ"כ מוזר הזה שלנו. הנה, הוא חזר לחיי. לא להיקשר יותר מדי, קארין. לא להקשר.

אכלתי כמה סצינות קנאה מצידו, אבל זה היה צפוי.. זה תמיד ככה אצלנו. זה רק הופך את העסק ליותר מעניין. (:

זה לא עדיף ככה, כמובן.. זה לא אמיתי. זה מספיק טוב כדי להחזיק אותי שלא אטבע, אך לטווח הארוך זה פשוט לא מספיק. אבל זה בסדר.. כי אני לא חושבת לטווח הארוך. לטווח הארוך, אני כבר אדע מה לעשות.

הלב שלי? הו, הוא עדיין אי שם בצפון הרחוק.. אבל עובדים על זה. אל דאגה.

הוא היה היחיד שהיה לי באמת חשוב מה הוא חושב עלי. אבל הוא בטח כבר לא קורא כאן, אז כבר לא אכפת לי עד כמה טיפשה\מיואשת\מתוסכלת אני אראה לאורך הפוסט הזה. ניסיתי להיות הכי אמיתית שאפשר, למרות שכבר באמת קשה לי במקום הזה.