אני חושבת שהיית חסר לי, גם אם אף פעם לא היינו נפגשים.

אח, סרטים של קיאנו ריבס.. איך שהם יודעים לגעת.

חזרתי לאכול ציפורניים.. אחרי תקופה של כמה חודשים טובים בלי.
עוד השפעה שלו עליי שפגה. כל הקסם מתחיל להתפוגג, הכל מתחיל לחזור למצב ה'נורמלי' כביכול. והאמת? זה מעולה. לא אכפת לי להקריב כמה ציפורניים לטובת שקט נפשי ואושר זמני, תאמינו לי.

הייתי רוצה.... לא, בעצם..

הייתי רוצה להשתחרר קצת.. לשכב על הדשא ולהסתכל על הכוכבים. בלי לגעת, בלי להרגיש.

להיות קצת לבד, או פשוט עם מישהו שלא ידבר הרבה. שלא ישאל כלום ולא ייגע בי.

אני רוצה להיות מסוגלת לנשום לרווחה בלי להרגיש כ"כ חנוקה. מה קורה לי? ממתי אני כזאת?

אני זוכרת את החופש הזה ששנאתי. שנאתי את מי שנתן לי את החופש הזה.

ועכשיו, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא החופש המעוות הזה. 'חופש נפשי'.

הכל חונק אותי מכל הכיוונים. ציפיות, חלומות, חובות. הכל קורה "כי חייבים" או "כדי לא לאכזב",

ולא "כי אני רוצה". אני רוצה יום אחד לעשות מה שבא לי, עם מי שבא לי בלי שאף אחד יעקם את הפרצוף כשהוא ישמע שהייתי עם ההוא או עם ההיא. נשמע פשוט, מה?

הלוואי.