אני אוהבת להיות מאלה שכשהם הולכים לבד ברחוב, הם מרימים את המבט לשמיים ומחייכים לעצמם. אני אוהבת להתלכלך וללקק את האצבעות, אפילו שאמא אומרת שאני צריכה להתבגר. אני אפילו אוהבת את העובדה שאני גרועה בכל דבר כמעט- נגינה או שירה, אבל בדברים שחשובים באמת אין כמוני. אני אוהבת לדבר בשפה גבוהה למרות שלא הרבה אוהבים להקשיב, ואני אוהבת לדבר על דברים שאני מבינה בהם עם אנשים שמבינים בהם גם. אני אוהבת את איך שניר מחבק אותי אפילו שהמורה בוהה בנו כבר כמה דקות, ואני אוהבת שיעורי ספרות. אני אוהבת את הטעם המוזיקלי שלי ושמחה בו, ואני אוהבת את איך שאני- אדישה לעיתים, רגועה ושקטה. לפעמים נדמה לי כי אפילו יותר מדי, אבל זה קורה רק לפעמים. אני אוהבת את האופי שלי, לא כי אני מושלמת, אלא כי היו לי 16 שנים להתרגל אליו. אני אוהבת איך שהחיוך שלי מתעקם בצורה מוזרה לפעמים ואיך ששחר צוחק עליי ברגעים האלה, ואני אוהבת לחשוב על אנשים ולחייך בלי סיבה באמצע הרחוב. אני אוהבת את העובדה שיש לי הרבה ידידים וחברות, ויש לי את החברה הכי טובה בעולם. אני אוהבת את חוש ההומור שלי ואת זה שאני לא לוקחת ללב אף פעם, אפילו לא כשצריך. אני אוהבת את העובדה שלא כולם יכולים להבין אותי לפעמים, אבל תמיד יהיו מספיק שיבינו. אני אוהבת את זה שלא כולם מכירים את כל הצדדים שלי, ובעצם זה בכלל לא נורא. אני אוהבת את הצורה שבה השיער שלי נופל לי לפעמים לפנים ואני מרגישה האדם הכי מאושר בעולם כשאני מצליחה לגרום להורים שלי לצחוק. אני אוהבת את איך שאני מתמודדת עם דברים, אפילו אם לפעמים זו בסה"כ בריחה מהמציאות. אני אוהבת להישאר בלי מילים כשאני מתרגשת ואני אוהבת להרגיש שמישהו מכיר אותי קצת-יותר-מדי-טוב. אני אוהבת להקשיב למוזיקה בזמן שאני הולכת בשלוליות וגשם שהתחיל לפתע שוטף את כולי. אני אוהבת את איך שליאן קוראת לי "אמיתית" ואילנה קוראת לי "מכוערת". אני אוהבת לדבר עם סבתא שלי ואז עם אמא, ולהבין שלמרות שהן שונות אחת מהשניה, אני דומה לשתייהן. אני אוהבת להתגעגע הרבה ולחבק חזק. אני אוהבת להיות מאלה שמבחינתם גשם הוא לא "הורס תוכניות" אלא בונה אותן. אני אוהבת להיות מהאנשים שכאשר הם מגיעים למקום פתוח, פורשים את הידיים לצדדים ועוצמים עיניים. כי אין הרבה כאלה.

וזו לא שחצנות, אלא הכרת תודה. כל אחד צריך לדעת את חסרונותיו ומעלותיו.

אז אחרי 300 פוסטים עם החסרונות, צריך גם אחד כזה.