"מה קרה לך, ילדונת? למה את עצובה?"

"עייפה.. לא עצובה"

"העיניים שלך עדיין עצובות.. לא יעזרו התירוצים"

אני טיפוס נחמד למדי. היום בדרך הביתה ישבתי במונית ולידי התיישב בחור שהתחיל

לבלבל לי את המוח. שאל מה אני לומדת, איפה, מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה.

אמר שהעיניים שלי עצובות ושהחיוך שלי מקסים. הוא לא היה בדיוק נורמלי, ושתי בחורות

שישבו מהצד השני שלו חייכו אליי ולחשו "הוא משוגע..... מיסכנה שכמוך", אבל לי לא אכפת.

דווקא היה לי נחמד להעביר את הנסיעה המשעממת בד"כ בשיחה קלה, על העתיד הרפואי שלי

ועל העובדה שזה משעשע, ששני ההורים שלי מהנדסים.

השיחה נגמרה כמה שניות לפני שירדתי מהמונית מול הבית.

"איך קוראים לך, ילדה יפה?"

"קארין... ואתה?"

"אני... אני המשיח. ניפגש בעוד כמה שנים, אחרי שכבר תיהיי מפורסמת."

נמאס לי באופן רישמי,

אבל זה בסדר.. כי כבר קיץ ואני כבר לא צריכה לסבול יותר מדי.

אני מתנחמת באירופה, הדבר היחידי שאני באמת מחכה ומצפה לו בחופש הזה.

אני רק מקווה שלא יהיה משעמם מדי עד אז, אבל במחשבה שניה... אין סיכוי. (: