תמיד טענתי שאני מסתגלת בקלות ופתוחה לשינויים. זה כל כך לא נכון.
אני רוצה את השיגרה הקודמת שלי, את היציאות עם החברים עד אמצע הלילה והמבט המאושר

הזה בעיניים. כשכולם עוד התלוננו על היציאות ה'לא משהו' אבל אף אחד לא חשב אפילו לרגע

להפסיק לצאת. כי היה לנו אחד את השני, ואיכשהו זה תמיד הספיק. וזה הרגיש מעולה.
ועכשיו הכל 'קצת' התפרק לי. לא מול העיניים, אלא מתחת לרגליים. כמו שאדמה נסדקת לאט

ולבסוף נשברת. את הסדקים ראיתי תמיד ובכל פעם שסדק חדש הופיע תהיתי עוד קצת.

אבל כמו תמיד, הייתי בטוחה שהאדמה שלרגליי היא היציבה ביותר ואף סדק לא יגרום לה להישבר.

מסתבר שטעיתי.

היו לי את החבר'ה שלי שאהבתי הכי בעולם, ועכשיו כשכולם התפצלו אני לא מוצאת את מקומי.

חוסר אונים טוטאלי. מסריח.