-תראי איך שכולם מחפשים אהבה.. זה ממש פאתטי. כאילו שחסרות בעיות בחיים..

צחקנו על אהבה. בזנו לה. אמרנו שאנחנו חזקים מזה, טובים מדי בשבילה.
היא לא הייתה אופציה בכל הנוגע לנו. הו, לא. אנחנו נועדנו לדברים גדולים יותר.
אנחנו הכי טובים בעולם, כל אחד בדרכו שלו. אנחנו שוברי לבבות כאלה, שלא
אכפת להם מההוא ומההיא, אלא רק מעצמם. ומאיתנו. אנחנו הרי הצוות המוביל
בכל המשחק הזה, ואף אחד אפילו לא מתקרב למקומות האחרים. זה רק אנחנו.
המשכנו להתקרב בהיסוס מסויים, אבל בלי להודות. רוצים בזה, אבל לא מוכנים להיכנע
לתשוקה. אנחנו 'הכי מתאימים בעולם' כלפי חוץ, וכלפי פנים.... אולי גם שם, מי יודע.
אבל אף פעם לא מדברים על זה. מן מסתורין כזה שאופף אותנו כל הזמן, כאילו
אנחנו הכי מיוחדים בעולם. כאילו אנחנו היחידים בעולם.
אתה יודע עליי הכל, בולע כל טיפה מרה מהאישיות שלי כאילו הייתה מי גן עדן.
אני מטורפת על ההרגשה שאתה נותן לי, סופרת את החסרונות שלך על האצבעות
וכל העשר תמיד פרושות לפני ולא מספיקות. אבל זה לא משנה. זה אף פעם לא שינה.
כל האנשים סביב לא הבינו. אולי הם כן, אבל אנחנו העדפנו לטעון שלא. זה מרגיש
מסקרן ומיסתורי יותר ככה, אתה לא חושב?
באיזו חופשיות אנחנו מדברים, ואיזו כמיהה. אחרי כל שיחה אנחנו מסכמים את התוצאות,

מעריכים את הנזקים. עוד חומה שנפלה, עוד סוד ממגנט שצף על פני המים.

לא הזכרנו את עצמנו כאופציה אף לא פעם אחת. היה ברור מהרגע הראשון שזה בלתי נמנע,

אך בזמן שקדם לפיצוץ הגדול העדפנו להעלים עין. אולי בוקר אחד נקום ולא נרצה יותר.

ובכלל, מה אנחנו צריכים את הכאב ראש הזה? אבל הבוקר לא הגיע, לפחות לא כשעוד רצינו בו.
תמיד היה טוב במקום שבו עמדנו, ותמיד ברקע מוזיקה מותחת, כאילו שמשהו
גדול הולך לקרות. לא נתנו לזה לעלות לראש, למרות שזה היה יכול להיות יותר קל ככה.
דברים הם מעניינים ומושכים יותר כשהם 'על אש קטנה'.
והאמת היא שיש לי הרגשה שככה זה תמיד ישאר. אנחנו לא מגבירים את הלהבה
מחשש שהמים ירתחו יותר מדי וישפכו אל מחוץ לסיר, אבל גם לא מכבים אותה
לגמרי.... כדי שלא יהיה משעמם.

זו לא אהבה. זה סתם משחק מקדים שנארך יותר מדי זמן ולוקח ממני יותר מדי כוחות.
אבל היי, לפחות מעניין.

אל תקחו ללב.