אחר צהריים חם מהרגיל לעונה הזו. הקיץ מזדחל מכל פינה ומכל סדק בבניינים המתפוררים
של העיר הבוערת הזו. מבטי נעצר על שלו באמצע הרחוב הסואן והוא קופא על מקומו לכמה שניות

שמרגישות כמו נצח. בתומן הוא מתקרב אליי בהיסוס ונעמד מולי מזיע,

אבל אני בספק אם אפשר להאשים את הקיץ הפעם.
"אני לא יכול להרשות לעצמי להתאהב בך.. אני פשוט לא יכול".
מגמגם ומסתכל לי בעיניים עם המבט המפוחד הזה שאני מכירה כל כך טוב,
וכל מה שאני רואה מולי הוא ילד קטן. ילד קטן שפוחד שהאדם שנתן לו את הסוכריה
אליה הוא כבר הספיק להתמכר ייקח אותה חזרה.
"אז אנחנו תיקו.." אני ממלמלת באופן טבעי וחסר רגשות שגורם אפילו לבטן שלי להתכווץ.
"כי גם אני לא יכולה להרשות לעצמי להתאהב בך".
ואז זה מגיע. חומות הציניות והעמדת הפנים מתנפצות בבת אחת מול עינינו ואנו מצליחים
בקושי להבחין ברסיסים שמתפזרים לכל עבר. המבט והשתיקה הזו, שסימנו רק דבר אחד.
מאוחר מדי.
וחם לי. לעזאזל.

אף אחד מכם לא יאהב אותי בשלמות,
כי אף אחד מכם לא מכיר את כל החלקים שבי. כל אחד מכיר רק את מה שמתחשק
לי להראות באותו הרגע, ואף אחד אף פעם לא מתעקש לדעת יותר, אז לא צריך.
ואולי כאן התהום האמיתית שאני נופלת אליה בכל פעם מחדש.
אולי כאן מתחילה ונגמרת הבעיה הזו שאני מכנה 'אני'.
רק אני אוהבת את עצמי 'כמו שצריך', וגם זה לא תמיד..

ו'כמו שצריך' הוא ביטוי מפוקפק למדי.

חדי העין והזיכרון מביניכם יבחינו מיד שהפוסט הזה הוא המשך ישיר לפוסט הזה.

ביקשת לפתח, ניר? הנה לך.