התפרקת לי מול העיניים. בינינו, זה היה רק עניין של זמן. מסתבר שאחרי כל המילים היפות והחיוכים
המתגרים שריחפו סביבנו, כל המשחקים האלה היו גדולים עליך. אני? אני נולדתי כזאת, ובדרך גררתי גם
אותך לסיפור. לאט, אבל בטוח. מהלכים על קרח דק, קופצים למחוזות חדשים. חוצים קווים אדומים שברורים
מראש לכולם (פרט מלנו) בעיניים נוצצות וחיוך ממזרי, אבל תמיד ממהרים לחזור לאדמה הבטוחה והיציבה.
כאילו שאנחנו 'ביחד' רק בתור הרפתקאה קצרה, ומיד אח"כ כל אחד מאיתנו חוזר לחיים שלו.
חוזר לשגרה, לבנאליות. למלמל "אני אוהב\ת אותך" לאדם שמימין ולגברת משמאל במיטה הזוגית הקרירה.
אולי זה טוב ככה, כשאתה לא כל עולמי ואני לא כל עולמך. המרחק הזה בינינו שמשאיר אותנו שפויים.
אתה לא יכול לעכל אותי בתוכך. אתה רוצה, אבל לא יכול.
ואני הדבר היחידי שמונע בעדך.
"אני תמיד רציתי יותר, ולך לא היה אכפת לנסות" מילמלת באוזניי כשסוף כל סוף שברנו את מחסום המבוכה
שהתרומם לגבהים חדשים בימים האחרונים. דיברת אליי כאילו ניסית להצדיק את ההתנהגות הזו שלנו פתאום,
כאילו שאנחנו לא בני 17 ואסור לנו להתאהב עד מעל האוזניים. כאילו שכל דבר ומעשה, קטן ככל שיהיה,
צריך סיבה מפורטת ועניינית, ואם לא, מה הוא שווה בכלל?
הנהנתי והסכמתי איתך. מה כבר יכולתי להגיד? הרי הוצאת את עצמך השתלטן שתמיד רצה את מה שלא
יכל להשיג, ואותי הנכנעת, שתמיד נותנת צ'אנס, אפילו למי שלא שווה את זה. קצת כמו במציאות.
מצד אחד, כל משפט שני שלך מחמיא לי, ואני לא יודעת מאיזה מהם להתחיל לחייך קודם.
מחמאות מתוחכמות כאלה שאולי אחרות לא היו שמחות לקבל, אבל אני מאמצת אותן לחייקי במבט נוגה וחצי חיוך.
מחמאות כמו "אני מפחד שתשברי אותו" ו-"בגללך לא ישנתי כל הלילה האחרון". משפטים שנאמרים בחוסר
ביטחון מובהק, דבר שאני לא רגילה לראות בעינייך. מצד שני.. קצת איבדתי אותך בחצי שעה האחרונה.
הראת לי את החולשה הזו שכולם מראים בשלב מסויים, אבל בלי לגרום לי לסלוד ממך כתוצאה ממנה.
תירגמת את כל המחשבות והפחדים שלי למילים, והראית לי שהמשחק הזה גדול לא רק עליי, אלא על שנינו.
היה טוב וטוב שהיה.
ג'יזס קרייסט, יש לי דימיון פורה מדי. או מוזה חזקה מדי. כך או כך, אני אוהבת את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
miss precious