אבל אתה רחוק כל כך, מסתכל ממני והלאה. לא נעצר אפילו לשניה בכדי להבחין בקמט הקטן שצץ לו

בזווית פי ומעיד על כך שאני לא באמת כועסת ולא באמת רוצה לריב איתך כמו שאני תמיד טוענת.
אני אף פעם לא אגיד לך מה עובר לי בראש ברגעים האלה בהם אתה מסרב להסתכל בעיניי,

אולי כי אני אף פעם לא אצליח לשאת בתוצאות או להסתכל בשלך לאחר מכן.
אני מוצאת את עצמי נושכת את שפתיי חזק ומתפללת שתניח לי, כמו חיה פצועה המוטלת על הקרקע

ומעליה רוכן טורף על. אתה כמובן לא שם לב לאף אחד מהדברים האלו, כי השיחה עדיין מתלקחת

וכבר לא אכפת לנו מי באמת צודק, אלא רק מי ידבר אחרון. איכשהו זו תמיד אני, אבל זה אף פעם לא

מרגיש כמו ניצחון. אתה מקפל את זנבך וטוען שאנחנו צריכים 'יום מנוחה' בשביל לחזור לעצמנו,

כי הנוכחות האינטנסיבית הזו שלנו אחד בחיים של השני אף פעם לא תישאר על אש קטנה ליותר מדי זמן.

ואתה צודק, אנחנו חיים מקיצוניות לקיצוניות, כמו שאמרתי לך פעם. יום אחד אתה הבית החמים שלי,

בו אני יכולה להתרפק ויעטוף אותי תמיד מכל הצדדים בביטחה, ויום למחרת אתה גאוותן חסר רגישות

שלצאת צודק תמיד בראש מעיניו. אבל אף פעם לא פיקפקתי במה שיש לנו, וזו חתיכת התקדמות מבחינתי.
חבל שדברים כבר לא יכולים להיראות בעיניי כמושלמים, כי תמיד יהיה חסר דבר קטן וחסר חשיבות שימשוך

את תשומת ליבי וימנע בעדי לישון בשקט.

וזה חבל שיש אנשים שמוכנים לזרוק הכל בגלל טעות נורא קטנה,
במיוחד בגלל שיש גם אנשים כמוני, שטעויות נורא קטנות זה בטבע שלהם.

חבל שדווקא עליך נפלתי, אבל אתה יודע, לא תמיד יש לנו את הכוח לבחור.