אמרת לי שזה נגמר ואני צחקתי. גיחכתי לעצמי בעוד אני ממוללת באצבעותיי את

כל הפעמים שדיברנו על השיחה הזו, 'השיחה האחרונה'. איך שתכננו הכל מראש,

ידענו בדיוק מה כל אחד יגיד ואיך זה יראה. אבל לא היה לנו מושג כמה רע זה ירגיש.

הלב שלי התחיל לדפוק מהר בלי שאני אשים לב בכלל, בטח אז, כשחייכת אליי בקור

רוח כששאלתי מה אני אמורה להגיד כשאתה מפיל עליי פצצה כזו. לא האמנתי

שאתה מסוגל לעשות דבר שכזה כאילו אתה פשוט מצחצח שיניים, לא פחות ולא יותר.

מדבר אליי כאילו לא לפני רגע הצהרת בפניי שאני אחד האנשים החשובים בחייך ושאני,

אני היחידה שאתה מסוגל לסלוח לה על כל דבר כמעט. אתה מכיר אותי טוב מספיק בשביל

לדעת אילו מילים יכאבו לי כמה שפחות. יותר נכון, מכיר אותי טוב מספיק בכדי לדעת שלא צריך

מילים כלל. את השיחה עצמה אני מכירה טוב מדי, הרי גיללנו אותה בגיחוך קל וידיים רועדות

אינספור פעמים קודם לכן.

אתה יודע, יהיה לי קשה. כי התרגלתי אליך, התרגלתי לנוכחות שלך ולעובדה שאתה הראשון

שאני רוצה לשמוע את דעתו בנוגע לדבר מסויים שקרה, שניה לאחר שהוא קרה.

אהבתי אותך סוויטי, אבל לא יותר ממה שאהבת אותי. אז אם זה נועד להיגמר, זה ייגמר מבחינת שנינו.

אתה רגיל כל כך לסיטואציה הזו, לתפקיד הזה. הרי עשרות פעמים צחקנו על כל אותן 'נקבות'

שנפלו לרגלייך ואתה לא הערכת, על איך שבכל פעם היה עליך להציב בפנייהן את העובדות ולגמור

את הסיפור, לפני שזה יהיה קשה מדי. הקול המונוטוני שלך חזר על המילים שוב, אבל הפעם זה

לא היה כדי להטיח את העובדות בפניי, אלא בכדי להטיח את העובדות בפניך. "זה נגמר.. אנחנו".
אני לא יודעת אם האמנת לעצמך כשמילמלת את הספק-משפט ספק-מילים קטועות האלו בפניי

והשפלת מבט, וכנראה שאני אף פעם גם לא אדע.

לפי המבט, אני מנחשת שאתה עדיין לא מאמין.

היינו צריכים את הסיום הדרמטי הזה לכל הקשר האובר-דרמטי שהיה עד עכשיו, מה?
אם היינו נפרדים בגלל סיבות נורמליות של אנשים נורמלים זה לא היה מרגיש נכון.

אנחנו הרי טובים מדי בשבילן, מה? טובים מדי בשביל אחד השני, אולי.