"אני חייב להודות שאת היחידה שמחזיקה אותי. את מראה לי שלא כל בחורה חייבת לרצות
יותר מידידות איתי, ושאני פשוט חייב לקבל את זה. את נותנת לי תקווה למצוא מישהי בדיוק כמוך, בעולם האמיתי."

בעולם שלנו אני ואתה יפים יותר. אתה קצת יותר גבוה, ואני קצת יותר... יפה, נו.
בעולם שלנו אתה לא כזה שחצן כמו שאתה נשמע לעיתים, ואני בכלל לא כזאת מתנשאת
וכלבה כלפי כל יצור שהולך על שתיים ובורך (או שמא...) בכרומוזום Y בנוסף לX האגדי.
ואנחנו היחידים שקיימים שם, בעולם ההוא. רק אנחנו וכל הצרות שלנו. ורק אנחנו יכולים לעזור
אחד לשני. לא כי אין ברירה, אלא כי זה הדבר הטבעי והנכון לעשות. להחזיק אחד את השני בחיים.
הרי אנחנו לא באמת צריכים אחד את השני, אנחנו פשוט נהנים. ואם לא יהיה כייף יותר,
אז זה ייגמר. כי ככה זה חייב להיות. ככה נשבענו שנעשה. נשבענו שלא נהיה מאותם אנשים
פאתטיים שממשיכים בקשרים שלא עושים להם טוב ולא תורמים להם כלום.
אז, כשאמרתי לך שאני לא יכולה להתנתק מאנשים שעושים לי רע והסכמת איתי, נשבענו
שברגע שנעשה רע אחד לשני זה ייגמר. אבל לא טרחתי לספר לך שאתה עושה לי רע מהיום
הראשון שהכרנו. לא אמרתי לך שאני בולעת את מנת הרעל היומית הזו בכל פעם שעינייך הגדולות
בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש ואתה מחבר את המילים בזריזות האופיינית בראשך בכדי
להספיק ולתאר אותי לפני שאני אסתובב ואברח. ובכל פעם שאתה מחייך אליי את החיוך הציני
והמתגרה שלך, הבטן שלי מתכווצת כאילו בכדי להזכיר לי שהקיבה שלי עדיין מכילה את
ה'רע' הזה, ה'רע' שאני כל כך אוהבת.

ובעולם האמיתי.... מי יודע. אף פעם לא טרחנו להציץ בו. מי צריך אותו כשיש לנו אחד את השני?
אולי אפילו יהיה לנו טוב יותר שם, בלי כל המסיכות. אבל אף פעם לא עלה בדעתינו לנסות.
כי אנחנו פחדנים, אתה יודע? ואנחנו פאקינג אוהבים את העובדה הזאת.

עריכה:

נכתב לפני יותר מדי זמן, כבר לא כל כך רלוונטי.

real world, here we come (;