-אני חושב שבנקודה מסויימת בשבוע האחרון ציפיתי ממך ליותר מדי..
-אבל זה בסדר..
-מצחיק, זה בדיוק מה שאני אמרתי לעצמי היום, לגביי ולגבי הציפיות שלי ממך
-זה יפה שאנחנו עושים את אותן השטויות באותו הזמן..
-גם אני לא עמדתי בציפיות שלך?
-לא, לא ממש..
-אבל זה בסדר.

חוזרים לשיגרה. אתה מתקרב, אני בורחת. אתה בורח, אני מזעיפה פנים ומתמרמרת.

כמו זוג ילדים קטנים בארגז החול הגדול של החיים.

אני מתחילה קצת להישבר, מעניין אם שמת לב. השבוע האחרון איתך שחק אותי לחלוטין.
המילים שלך סודקות אותי לאט לאט, עושות את דרכן בתוכי עד שהן הולמות בי בכל כוחן.
וכבר נמאס לי להיות חזקה בשבילך, או בעצם בשבילי. כן, זה קורה. מה שתמיד טענו
שיהיה הסוף.
עוד מעט אני אקח אותך ממש קשה, וכל מבט שלך נורא יכאב לי ויצרוב בעורפי כמו
כל תירוץ שיתגלגל לך על הלשון. ואז תוסיף עם חיוך מלא ביטחון ומהול בקצת עצב גם אותי
לרזומה, יחד עם כל המיסכנות האחרות. ומתחת לשם שלי תשרבט בכתב ידך החד והקטן,
"ההיא שחשבה שמגיע לה".