שקט.
את יודעת, העיר הזאת שלנו כל כך מכוערת בשעות המוקדמות האלה של הבוקר.
המקום המכוער ביותר בעולם, אולי. כל ליכלוך וכל פגם במדרכות הצרות ובבניינים המתפוררים
נחשף ומתערטל לנגד השמש הביישנית, וכל האפור הזה מטפס עליך וחונק אותך מכל עבר.
ואולי כל הכיעור והמחנק הוא בפנים, ואין להאשים את התפאורה שפתאום נראית כאילו נוצרה רק בשבילי.

אהבה.
היא מטרידה אותי בזמן האחרון. כאילו היא יושבת לידי ודוקרת אותי במותן באצבע נחושה
וחיוך דבילי. אבל למרות הדימוי השטותי, היא מטרידה אותי ברצינות, כמו שהיא לא הטרידה
אף פעם קודם לכן. ואתם יודעים, אני מהטיפוסים שלא עושים לצד השני חיים קלים, או לעצמם...
אולי זה סתם, כי אני דרמטית מדי אז הכל נתפס בעיניי כגדול ומשמעותי יותר ממה שהוא בעצם.
כן, זה בטח זה. בכלל, בכל פעם שאני נותנת לעצמי ליפול לשלולית הזו של 'אהבה קיימת' ונותנת

לתקוות להקיף וללטף אותי מכל כיוון, אני מגלה מחדש כמה עמוקה ומאיימת היא. אני לא מזלזלת,
אני יודעת שהיא שם, אבל תעשו לי טובה ואל תדברו\תשאלו אותי עליה. אולי בעוד כמה חודשים,
כשאני אהיה קצת יותר בוגרת מבפנים, אני אהיה מוכנה להתמודד.

וול, השניים הראשונים בכותרת מעסיקים את הראש שלי בזמן האחרון. השלישי התגנב לשורה
הזו סתם בשביל הפרובוקציה. I breath it, you know.

.