"היי, על מה את חושבת?"
"עלינו."
הפשטות שבה אני מבטאת את המילים הצליחה להמם אותך לכמה רגעים.
כמה רגעים בהם אתה לא מסוגל להחליט אם עלייך לחייך ברכות או לקחת את

הרגליים שלך ולברוח מפניי כמה שיותר מהר.
"אה.."
אתה מחזיר את עינייך אל הכביש והדממה חוזרת לעטוף אותנו.
אני מסתכלת מבעד למשקפיי השמש הגדולות שלי על גבעות החול הזהובות שלאט
לאט נצבעות ירוק עמוק יותר ויותר ככל שאנו מתקדמים צפונה.
עדיין קצת קשה לי לעכל אותך בחיים שלי, עכשיו משהשתלטת עליהם סופית.
אני מנצלת את הדקות הארוכות בהן המבט שלך תקוע במכונית שלפנינו או בזו
שעקפנו כרגע בכדי להגניב אליך עוד מבט, לסרוק את תווי פניך ולחרוט אותם
כמה שיותר טוב בזכרוני. ממש כאילו אתה הולך להיעלם לי בכל רגע.
בפעם הראשונה שהצעת לי, לא באמת חשבתי שיגיע היום בו אני אהיה במכונית איתך,
בדרך לסופשבוע חלומי שכזה בצפון. זה נשמע לי כל כך מלאכותי ולא מציאותי, כמו דברים
שקורים בסרטים או פשוט אצל אנשים אחרים, אבל אף פעם לא אצלי. עכשיו כשאני
מסתכלת על זה, אין דבר פשוט יותר. פשוט אני ואתה, הכביש, השמש שמאיימת להיעלם
באופק בכל רגע, וכל המתח הזה באויר שאנחנו פשוט חיים בשבילו.
ואין דבר פשוט יותר.