זה בכלל לא רע, כשאני חושבת על זה. להפך.

זה הופך את כל העניין לנורא בוגר, כשאתה יודע הכל עליי.

יודע על ההוא ועל הזה ועל המחשבות הקטנות האלו שמתרוצצות לי

בראש מדי פעם ועליהן כמעט אף אחד לא זוכה לשמוע.

זה רק הפך אותנו לקרובים יותר, כל החודשים האלו שבילינו בתור 'רק ידידים'.

זה מדהים בעיניי שאני יכולה להתבכיין ולכתוב הכל, עליך ועלינו,

ואתה תקרא בשקט הזה שעוטף אותך תמיד, תהנהן, תחייך ותלטף לי את הלחי. 

כנ"ל לגביי. זהו, אנחנו כבר לא בני 16 ואנחנו לא צריכים להתחבא אחד

מהשני ולהסתיר שטויות קטנות שבשלב מסויים יאכלו אותנו מבפנים.

הוא כאן, אני כאן, אנחנו מעלים לדיון כל בעיה וביחד אין אף אחת שאין

לנו עליה פיתרון. בחיי שככה זה מרגיש.

דאמ, אני כזאת ילדה קטנה לפעמים.

אבל ילדה קטנה עם פרו. חע.