טוב לי בחיים. בחיי שטוב לי. אתם תוהים למה?
קודם כל, כי אני שלמה עם עצמי. אני אוהבת את עצמי (הו.) וגאה במה שאני. אני לא אומרת שאני מושלמת,
אני פשוט אומרת שאני אוהבת להיות פגומה בצורה הזו. בנושא זה נכנס גם העניין הבריאותי.
הרבה אנשים נוטים לשכוח את זה לעיתים, אבל אני יודעת ומודה בכל יום על העובדה שחוץ משפעת קלה מדי
פעם, אני ומשפחתי בריאים לחלוטין. בינינו, זה כל מה שחשוב.
הסיבה השניה והכה משמעותית היא העובדה שאני מכירה את כל האנשים שאני מכירה. יש לי המון ידידים קרובים,
המון חברות שאני יכולה לסמוך עליהן בעיניים עצומות, ובכלל, אין לי אויבים (לפחות לא כאלה שאני יודעת עליהם...)
ואני גאה בעצמי שהצלחתי להכיר כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה סוגים שונים ולהתחבר עם כולם.
אני אוהבת להכיר אנשים מרקעים שונים ולגלות בכל אחד צד שאני אוהבת, בכלל, יש לי נטייה לראות את הטוב
בכל דבר, ובכל אדם.
הסיבה השלישית והלא פחות חשובה היא... נו, הקפרה שלי. (: לא נרחיב בינתיים, לא כי אני לא רוצה 'לפתוח פה לשטן' (אויישנובאמת), אלא כי אני חושבת שזה די ברור מה אהבה יכולה לעשות לאנשים.. פתאום הכל נראה קצת יותר טוב.
עוד דבר שאני מודה עליו הוא החיים שלי עד כה. נכון, לא תמיד זה היה משחק ילדים ולא תמיד היה לי קל,
אבל במבט לאחור הכל היה שווה את זה. הכל. הדמעות, הצרחות, הלילות ללא השינה.. הכל מתגמד לעומת הזכרונות הטובים שנשארו לי מהילדות ומהגיל הכל כך מיוחד הזה (שלא נגמר עדיין, תודה).
אני גם אוהבת את העובדה שנולדתי ברומניה וזו גם שפת האם שלי. זה נורא שימושי, בין אם זה סתם לדבר עם
אמא שלי ברחוב כדי שאף אחד (או לפחות הרוב..) לא יבינו, ובין אם זה לעבור לשם בעוד כמה שנים בשביל ללמוד רפואה.
אפילו אם זה הולך להישמע משתחצן (וטכנית זה לא. כי אם כן, אזי כל הפוסט הזה משתחצן..),אני גם מודה על כך
שברוך השם, יש לי שכל. שאפילו שאני עצלנית ובקושי לומדת, הציונים גבוהים מאוד, ובינינו, אני לא באמת מתאמצת.
אני מודה על כך שההורים שלי עדיין נשואים באושר, כמעט כמו בפעם הראשונה. הם עדיין צוחקים אחד עם השני, צוחקים אחד על השני, ובכלל, נראים די טוב ביחד.
אם כבר הורים, אני מרוצה מהעובדה שלמרות הכל, נפלתי על זוג הורים מודרני וחכם במיוחד, בניגוד לכמה אחרים
שיצא לי להכיר. הם מבינים אותי, וכשהם משחקים אותה שלא, אני נוטה להבין אותם.. איכשהו, אנחנו תמיד
פותרים בעיות על הצד הטוב ביותר.
אני מודה על אחי הקטן, וזוכרת יותר מדי טוב כמה משעמם היה לי לפני שהמפלצת הקטנה הגיעה אל חיינו וכמה
נידנדתי לאבאמא 'לקנות אח'. אח רציתי, אח קיבלתי. ומאז, כבר כמעט 10 שנים שאני לא יודעת איך לעכל אותו.
אבל מה, אוהבת אותו עד הסוף.
אני מודה על העובדה שיש לי קורת גג, אפילו אם פעם קצת התביישתי בבית הקטן שלנו, אפילו אם פעם לא
אהבתי אותו כמו עכשיו.. אני לא יכולה לדמיין את עצמי גרה במקום אחר.
אני מודה על העובדה שתודה לאל, בעיות כספיות גדולות אין לנו. נכון, לפעמים יש קצת מינוס ולפעמים אמא פוקחת
עיניים ומנידה בראשה כשאני רוצה לקנות משהו, אבל במקרים כאלה אני מבינה וחוסכת, ואנחנו יוצאים מהבלאגן in no time.
אני אוהבת את העובדה שאני יודעת מה אני רוצה לעשות בעתיד, אפילו שזה עוד לא בדיוק בטוח ועוד לא בדיוק יקרה.
אבל אני יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי, ואני יודעת שאני על המסלול הנכון.
אני מודה על כך שאני יכולה לבטא את עצמי כשרע לי ("ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב" נשמע מוכר?), אפילו
שהרבה אנשים לא שמים לב לזה, העיקר הפורקן שזה מביא לי. לפעמים אני אפילו מקבלת מחמאות, אז זה בכלל נחמד. (:
אני אוהבת לגור כאן, דווקא בארץ הקטנה והכל כך מיוחדת הזאת. אני חתיכת פטריוטית, ואני לא יכולה\רוצה לדמיין את החיים שלי במקום אחר. זה פשוט לא מרגיש נכון. אחרי 13 שנה, הספקתי להתרגל ולקבל אותה, על כל יתרונותיה ומגרעותיה.
אני מודה על הים ועל החול שנמצאים במרחק של 15 דק' הליכה מהבית שלי, וסיפקו לי מקום מפלט אחרון לא פעם ולא פעמיים.
טוב, זה נראה לי מספיק בהחלט.
שלכם, קארין. אופטימית עד הסוף המר. (;
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
miss precious