תמיד טענתי שאני מסתגלת בקלות ופתוחה לשינויים. זה כל כך לא נכון.
אני רוצה את השיגרה הקודמת שלי, את היציאות עם החברים עד אמצע הלילה והמבט המאושר

הזה בעיניים. כשכולם עוד התלוננו על היציאות ה'לא משהו' אבל אף אחד לא חשב אפילו לרגע

להפסיק לצאת. כי היה לנו אחד את השני, ואיכשהו זה תמיד הספיק. וזה הרגיש מעולה.
ועכשיו הכל 'קצת' התפרק לי. לא מול העיניים, אלא מתחת לרגליים. כמו שאדמה נסדקת לאט

ולבסוף נשברת. את הסדקים ראיתי תמיד ובכל פעם שסדק חדש הופיע תהיתי עוד קצת.

אבל כמו תמיד, הייתי בטוחה שהאדמה שלרגליי היא היציבה ביותר ואף סדק לא יגרום לה להישבר.

מסתבר שטעיתי.

היו לי את החבר'ה שלי שאהבתי הכי בעולם, ועכשיו כשכולם התפצלו אני לא מוצאת את מקומי.

חוסר אונים טוטאלי. מסריח.

?Pig, what's the color of love-
?what sort of love, love-
you know how things, they've got a color.. I wonder what the color of love is-
!jesus runt, you can read a thousand books and never know the answer for that-
?but it'll be a good one to know, don't you think-
...it'll be brilliant runt-

-

.I'm pretty sure it's green

אתה חסר לי כל כך,

והייתי כזאת מפגרת שלא ציינתי את זה אף פעם.

-תגיד,

-כן פרשס?

-מכל המקומות בעולם, איפה הכי היית רוצה להיות כרגע?

-נחמד לי כאן, איתך..

רק חסרים לי כוכבים ודפיקות לב מהירות.

הוא החליף לי שם חיבה, שיניתי ניק.

what can I say?

אני מושפעת. (:

פשטות פשטות פשטות. אני חיה ונושמת אותה.

והאמת היא שבכלל לא חסר לי כלום כרגע, וזה הכיטוב ככה.

יצור ימי כלשהו שמצאתי עם אור. סתמו, הוא מקסים.
-

החלטתי שאני רוצה עבודה ואמא החליטה שזה לא מתאים כי אין לי זמן

(מועד ב' בבגרות במתמטיקה ב16.7, ומה22.7 עד ל4.8 אני ברומניה, ואח"כ באוגוסט מתחיל הקורס של הפסיכו')

אז..... בינתיים אין עבודה. אני אשרוד.

מה כן יש בינתיים? משהו לא ברור. מצד אחד כלום לא חסר לי, ומצד שני הכל חסר.

מה שמשאיר אותי עם 'מקום טוב באמצע'. ממש.

'הכל או כלום' אמרו חכמים ממני. לא רוצה להסתפק במשהו באמצע למרות שגם 'כלום' לא בדיוק קוסם לי כרגע..

המסקנה, להפתעתי, נשארת אותו הדבר כל הזמן- פחדנית.