טוב, עכשיו זה סופי, אני חולה.. בהתחלה זה היה בקטנה, קצת כאבי גרון, קצת נזלת..
אבל הגעתי למצב שהדבר היחידי שיכול להחליק לי במורד הגרון בלי לגרום לי להרגיש

כאילו אני באינקוויזיציה הוא תה רותח, והראש שלי כואב כל ערב באופן אוטומטי.

הו וול, נקווה שיעבור עד שבת.. זה מה שחסר לי, לעזוב את הארץ הזאת חולה.

וחוץ מזה... לא הרבה. הרבה אנשים טובים סביבי, וזה עושה לי נעים בבטן.

אני חייבת תודה ענקית לקפרה שאירגן אתמול אחלה קומזיץ (למרות הדברים

הקטנים שצצו באמצע\לקראת הסוף.. נו, לא בשליטתנו) באחלה אוירה..

ו.. טוב, זהו בעצם.. אני אתגעגע יותר ממה שאתם חושבים..

ומה שיותר מפחיד אותי, יותר ממה שאני חושבת.

דברים אחרונים לפני הטיסה שפשוט אסור לי לשכוח: (אבל אני בטוח אשכח, עם המזל שלי..)

-אמפי3 (שחזר מתיקון, כפרעליו)

-הכבל של הכפרע הזה

-כל המכתבי-טיסה האלה שכרגע אצל שחר

-לקנות קרם ידיים, לעזאזל

-אוזניות

-מצלמה+כבל של המצלמה+מטען

-סוללות לאמפי3

-מפה של רומניה

peace out (:

יש אהבה של חברות, ויש אהבה של חבר
יש אהבה של ידידים, ויש אהבה של משהו.. קצת אחר
יש אהבה של הורים ויש אהבה של אחים,
יש אהבה כזאת ואהבה כזאת, ולפעמים אני ממש הולכת לאיבוד בין כל הסוגים..

חשבתי שאני מסוגלת להתמודד ולנתר מאהבה כזו לאהבה כזו,
אבל לפעמים אנשים חורגים מעט מהגבולות שהם עצמם הציבו
ומבלבלים אותי יותר מדי. אתם יודעים, אני בנאדם מסובך ולא יציב וכל זה.

אולי זה סתם כי משהו דפוק אצלי אז אני דופקת הכל.
בעצם, זה בטח זה.

אני אוהבת את אלדר כי הוא מחבק אותי ממש ממש חזק ומנשק אותי נשיקות רטובות כאלה על הלחי,

והוא מסוג האנשים שאתה לא צריך להתאמץ יותר מדי בשביל לראות שהם התגעגעו אליך.

הוא מסוגל לזנק עליי בחיבוק מאחורה באמצע חנות מלאה באנשים ולשלוח לי נשיקה באויר מהקצה השני של הרחוב.
ואיכשהו, למרות שאני בכלל לא כזאת, אני מתה על העובדה שהוא כן.

אירופהאירופהאירופה. רק עוד 4 ימים. היא תמיד מסדרת לי את הראש, לא?
פעם אחרונה שהייתי בה היו לי יותר מדי מחשבות. הפעם המטען קצת יותר קל. אני חושבת.