אז הוא צדק גם הפעם. קולו עדיין מהדהד בראשי, "אי אפשר לצפות שמההתחלה תהיה 'אהבה סוערת'.." אז, המילים האלה לא אמרו לי הרבה. אבל זו לא הייתה חוכמה..  עכשיו כשאני חושבת על זה, זה הגיוני. אהבה היא דבר שנבנה. לאט, אבל בטוח. כשהאהבה היא חזקה מדי מההתחלה ומסובבת לך את הראש לגמרי, זה לא דבר טוב במיוחד. היא גורמת לך לאבד את הצפון ולהפוך בעצם, לעיוור. been there, done that.

הכל שונה פתאום. אז אולי העוצמה שונה הפעם ואולי הפעם הראשונה היא באמת הפעם המשמעותית ביותר וזו שלא שוכחים אף פעם. אבל איכשהו, עמוק בפנים, אני מעדיפה את המצב איך שהוא עכשיו ולא איך שהוא היה. מעדיפה צחוק על רומנטיקה ותחושה משוחררת על דפיקות לב חזקות מדי וגימגום שמסרב להרפות.

מה שכואב בעולם הזה, היא העובדה שאדם כלשהו יכול להרגיש שהנה, הוא מצא את החצי השני שלו ואם הם יהיו ביחד הכל יהיה מושלם, והאדם אשר אותו הוא רוצה יכול להרגיש בדיוק אותו הדבר כלפי אדם אחר. אז בסופו של דבר, איך מוצאים מישהו שיאהב אותך בדיוק באותה המידה שאתה אותו? פתאום הכל נשמע מסובך כ"כ, למרות שאני לא מודאגת במיוחד.

אני? אני מבסוטה עם החבוב שלי.

כייף לי כ"כ, ואני מוצאת את עצמי חושבת על הריח שלו ומתמלאת בחמימות שכזאת..

אם לזה לא קוראים אהבה, אז אני לא דביבון ים מצוי (;

שלכם,

קארין. בייביסיטר בפוטנציה לילדון בן 9 שמסרב ללכת לישון.

עריכה:

עידן, אני אוהבת אותך. פשוט ככה.

הפוסט 'נמחק' עקב הארה שפקחה לי את העיניים טוב-טוב (:

אז הייתי היום בת"א.. אפילו יצא לי לקפוץ לכמה דק' למפגש ישרא, לחטוף פאניקה קלה ולהתחפף משם. משהו בכל האנשים האלה לא מוצא חן בעיניי. לא ברור מה מפריע לי יותר, העובדה שכולם מתמזמזים שם עם כולם על ימין ועל שמאל או עודף הפוזה של כל מי שעובר בדלת. כך או כך, אני לא טיפוס של מפגשי ישרא, זה בטוח.

בסופו של דבר זה קצת מוזר לראות פנים אל פנים אנשים שאתה רגיל לראות רק בתמונות שהם מעלים מדי פעם.. אבל אני האחרונה שתדבר על הנושא הזה, אני יודעת..

אם אלה החיים, לאן כולם רצים
אמרת שחיפשת אושר ושילמת קצת ביוקר..
אף פעם לא תגדל,
אתה ילד מבולבל
אני אוהבת את הזיפים שעל פניך
את החופש בעיניך..

עכשיו מצאת אהבה שלא שורפת
אני יודעת ללטף, לא מתכופפת,
נראה לי שאתה כבר לא במתח
לא נבהל ולא בורח
נוסעים לשכוח, גאים לברוח
לפחד בכוח
ירח בחלון מאחור
כששתקת היית גיבור

אם אלה החיים, נחיה
תראה אותי, אתה נהיה דומה.
אני אוהבת כשמגיע ערב להרגיש ביחד עצב..
וכל אותו היום שכחת
להבטיח לי מה שגם לה הבטחת
והיא גדולה עלי, עלינו,
הלוואי והיינו רק שנינו.

ושוב אני מוצאת בשירים של קרן פלס נחמה, לא ברור למה.

נ.ב.

תעשו מצווה ותצביעו כאן(:

זה למטרה טובה, אני יכולה להבטיח לכם.

אני חושבת שהיית חסר לי, גם אם אף פעם לא היינו נפגשים.

אח, סרטים של קיאנו ריבס.. איך שהם יודעים לגעת.

חזרתי לאכול ציפורניים.. אחרי תקופה של כמה חודשים טובים בלי.
עוד השפעה שלו עליי שפגה. כל הקסם מתחיל להתפוגג, הכל מתחיל לחזור למצב ה'נורמלי' כביכול. והאמת? זה מעולה. לא אכפת לי להקריב כמה ציפורניים לטובת שקט נפשי ואושר זמני, תאמינו לי.

הייתי רוצה.... לא, בעצם..

הייתי רוצה להשתחרר קצת.. לשכב על הדשא ולהסתכל על הכוכבים. בלי לגעת, בלי להרגיש.

להיות קצת לבד, או פשוט עם מישהו שלא ידבר הרבה. שלא ישאל כלום ולא ייגע בי.

אני רוצה להיות מסוגלת לנשום לרווחה בלי להרגיש כ"כ חנוקה. מה קורה לי? ממתי אני כזאת?

אני זוכרת את החופש הזה ששנאתי. שנאתי את מי שנתן לי את החופש הזה.

ועכשיו, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא החופש המעוות הזה. 'חופש נפשי'.

הכל חונק אותי מכל הכיוונים. ציפיות, חלומות, חובות. הכל קורה "כי חייבים" או "כדי לא לאכזב",

ולא "כי אני רוצה". אני רוצה יום אחד לעשות מה שבא לי, עם מי שבא לי בלי שאף אחד יעקם את הפרצוף כשהוא ישמע שהייתי עם ההוא או עם ההיא. נשמע פשוט, מה?

הלוואי.