"אני חייב להודות שאת היחידה שמחזיקה אותי. את מראה לי שלא כל בחורה חייבת לרצות
יותר מידידות איתי, ושאני פשוט חייב לקבל את זה. את נותנת לי תקווה למצוא מישהי בדיוק כמוך, בעולם האמיתי."

בעולם שלנו אני ואתה יפים יותר. אתה קצת יותר גבוה, ואני קצת יותר... יפה, נו.
בעולם שלנו אתה לא כזה שחצן כמו שאתה נשמע לעיתים, ואני בכלל לא כזאת מתנשאת
וכלבה כלפי כל יצור שהולך על שתיים ובורך (או שמא...) בכרומוזום Y בנוסף לX האגדי.
ואנחנו היחידים שקיימים שם, בעולם ההוא. רק אנחנו וכל הצרות שלנו. ורק אנחנו יכולים לעזור
אחד לשני. לא כי אין ברירה, אלא כי זה הדבר הטבעי והנכון לעשות. להחזיק אחד את השני בחיים.
הרי אנחנו לא באמת צריכים אחד את השני, אנחנו פשוט נהנים. ואם לא יהיה כייף יותר,
אז זה ייגמר. כי ככה זה חייב להיות. ככה נשבענו שנעשה. נשבענו שלא נהיה מאותם אנשים
פאתטיים שממשיכים בקשרים שלא עושים להם טוב ולא תורמים להם כלום.
אז, כשאמרתי לך שאני לא יכולה להתנתק מאנשים שעושים לי רע והסכמת איתי, נשבענו
שברגע שנעשה רע אחד לשני זה ייגמר. אבל לא טרחתי לספר לך שאתה עושה לי רע מהיום
הראשון שהכרנו. לא אמרתי לך שאני בולעת את מנת הרעל היומית הזו בכל פעם שעינייך הגדולות
בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש ואתה מחבר את המילים בזריזות האופיינית בראשך בכדי
להספיק ולתאר אותי לפני שאני אסתובב ואברח. ובכל פעם שאתה מחייך אליי את החיוך הציני
והמתגרה שלך, הבטן שלי מתכווצת כאילו בכדי להזכיר לי שהקיבה שלי עדיין מכילה את
ה'רע' הזה, ה'רע' שאני כל כך אוהבת.

ובעולם האמיתי.... מי יודע. אף פעם לא טרחנו להציץ בו. מי צריך אותו כשיש לנו אחד את השני?
אולי אפילו יהיה לנו טוב יותר שם, בלי כל המסיכות. אבל אף פעם לא עלה בדעתינו לנסות.
כי אנחנו פחדנים, אתה יודע? ואנחנו פאקינג אוהבים את העובדה הזאת.

עריכה:

נכתב לפני יותר מדי זמן, כבר לא כל כך רלוונטי.

real world, here we come (;

..I met a girl-

..oh-

.yeah-

?do you love her-

..yes-

?..does she love you-

..no...... yes. but it doesn't matter-

.oh, dear. it's the ONLY thing that matters-

(Click (Imgine Me & You

כן, היא לסבית (והדוברת השניה היא אמא שלה. פרטים, פרטים). כן, זה מקסים.

אני פשוט אצטרך לחיות עם העובדה ששחר לא יפסיק להסתלבט עליי בחיים,

לפחות לא בגלגול הזה. (:

למי אכפת, אהבתי את הפואנטה.

-"תמיד תהיתי איך את נשמעת כשמישהו מרגיז אותך ואכן מצליח להגיע אלייך.."

זה היה תורי להתפרק מול העיניים שלך.. עייפה מכל ההצגות ומכל החומות, הרשתי לעצמי להטיח

בך את כל זעמי על ה24 השעות האחרונות. הזכרת לי אותו כל כך, בצורה מכעיסה להחריד.

ההערות הציניות הקטנות שמתגלגלות לך על הלשון, המבט הכנוע-אך-מתגרה. ידעת בדיוק מה אני

רוצה ואיך אני רוצה את זה, ולעולם לא חשבתי שתשתמש בזה נגדי. ואני חייבת להודות, אין עלינו.

לא פעם השתעשענו כשדיברנו על היכולת המדהימה הזו שלנו להתגבר מהר כל כך על ריבים..

כאילו שהם לא באמת משנים כלום, כי הקשר שלנו.. הקשר שלנו הוא מעל ומעבר לכל ריב.

מעל ומעבר לכל מילה רעה. תוך דקות ספורות גילגלנו את השיחה למחוזות אחרים. בוחנים את השטח

מעט, ולאחר שהוא מסתבר כיציב קופצים על ההזדמנות. על מה לא דיברנו בשעתיים האלה?
זו הייתה השיחה המשמעותית ביותר שהייתה לנו בחודשים האחרונים. הפעם הראשונה שבה דיברנו

'עלינו' בתור אחד, ולא 'עליך' ו'עליי'. דיברנו על הקשר המיוחד הזה שלנו והתפעלנו ממנו יחד,

ממש כאילו אנחנו מסתכלים מהצד ומקנאים. זה הרגיש נהדר, לראות שמה שיש לי בידיים זוכה

לאותה ההערכה מהאדם שחולק זאת איתי.

אם הייתי תמימה יותר, הייתי קוראת לזה אהבה.

 
-את יודעת, חלמתי עליך אתמול..
-ומה חלמת?
-לא משהו מיוחד...
-בכית על הכתף שלי ונישקתי אותך.
-הייתי טובה לפחות?

-יותר מדי, לעזאזל.