אני לא מהטיפוסים האלה שמתאהבים בהם. אני גם לא מהטיפוסים האלה שחולפים מולך ברחוב ואתה חושב לעצמך

 "וואו, את זאת הייתי רוצה".

אני לא מאלה שמצחיקים ותמיד כייף להיות בחברתם ואני לא מאלה שיש להם מיליון חברים מפה ועד אילת. אני לא מאלה שמתחברים בקלות עם אנשים וכבר תוך דקות ספורות מסוגלים לשקוע בשיחה עם מישהו שזה עתה פגשו. אני לא מאלה שמתבודדים וחושבים על משמעות העולם וקיומנו, אני לא מיסתורית, כלל וכלל לא. בציור התמדתי רק בכיתה ג', וגם לכתוב יפה אני לא בדיוק יודעת... אף פעם לא הייתי טיפוס קיצוני או בולט במיוחד. בחבורה של אנשים, אני אהיה אחת "סתם", ולא הראשונה שתגנוב את מבטכם. אני לא מאלה שמצליחים לרתק בשיחה זורמת וידע רב, אני אפילו לא מאלה שעושים פוזות ומתלוננים על כל דבר, ובכך זוכים לתשומת לב רבה. אני לא מאלה שכל מה שיאמרו ישמע חכם ואמיתי וכל עיצה שיתנו תתקבל בברכה. אני לא מאלה שאתה רואה בבית הספר ואומר לעצמך "חבל שאני לא מכיר אותה".

אני לא מאלה שלוקחים סיכונים או עוסקים בספורט אתגרי. בכלי נגינה לא נגעתי כבר שנים, וכשכן, זה קרה רק במסגרת שיעורי מוזיקה ביסודי. אני לא מהטיפוסים היפים האלה, שגורמים לך לתהות איך ה' בורא דבר כלכך מושלם. אני סתם אחת, ואיפשהו שם עמוק בפנים, זה כואב לי.

בחדר מלא אנשים סביר להניח שאני אהיה עם כמה חברות וחברים, לא במרכז העניינים, אבל גם לא בפינה לבד. ואני כבר לא יודעת מה עדיף... אף פעם לא הייתי קיצונית, תמיד הייתי סתם. אז אחרי 16 שנה הייתם מצפים שאני אתרגל, מה?

ואני לא צריכה אנשים שיגידו לי שאני כן, כי אני לא. מי כמוני מכירה את עצמי.

מי שמכיר אותי יודע בדיוק מה אני כן ומה אני לא, ואם הוא שורד עם מה שאני כן...........

וול, פרס נובל (:

מוזיקה טובה שמתנגנת ברקע, בית ריק, מיטה ענקית וספר טוב.

מי צריך יותר מזה כדי לנקות את הראש?