יש לי סיכוי להינצל, אני יודע.

אני לא מצליח להבין מה עובר עלי בשבוע האחרון. אני מרגיש כאילו מישהו תופס לי את הראש ופשוט מוחץ אותו, והפעם אני על סף התפוצצות.

אני לא יודע עם זה מכל התקופה הזאת שאנחנו עוברים בבית עם המחלה של אבא שלי וכל הלחץ הנפשי שנגרם מאותו חודש נובמבר שבו הוא נכנס לניתוח. קשה לי לראות אותו ככה, כמו ילד קטן, נלחם על החיים שלו. קשה לי לראות את העיניים שלנו שנראות כל כך סובלות ועצובות. קשה לי לראות את אמא שלי שהפעם היא זאת שצריכה להיות החזקה והתומכת, ובד"כ אמא שלי בוכה המון כי היא בן-אדם מאוד רגיש. אבל עכשיו היא יודע שאסור להישבר- עכשיו היא צריכה להיות שם בשבילו, וגם בישבילנו.

וגם על אחותי אני כועס, בזמן כזה שכל המשפחה צריכה להיות יחד ומלוכדת היא לוקחת את הרגליים שלה וטסה לאלוהים יודע כמה זמן בתילאנד. ואנחנו? נהיה בסדר, ברור. נמשיך לרוץ מהעבודה\צבא לבית חולים. (ובזמני הפנוי למלא את מקומה של העוזרת שפוטרה לפני חודשיים, לתפוס את הספונג'טור ביד ולהתחיל לקרף, ואה שכחתי גם לבשל)

ומשום מה אני כועס על החיים האלו. הרי אני הייתי תמיד במרכז העניינים, תמיד ידעתי להוביל, להיות הראשון. ועכשיו? אני נשאר מאחור, באותו מקום מסריח ותקוע בזמן שכולם מסביבי מתכננים את החיים העתידיים שלהם, טסים, מבלים, ישנים כמו בהמות בשנת החורף הקריר ורק אני כמו סוללה נטענת לא ישנתי יותר מ6 שעות במשך ארבעה חודשים (חוץ מפעמיים של יום שלם).

אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אני צריך להשתחחר. אני צריך את הריגוש הזה של משהו חדש בחיים. משהו משמח. אני חייב להוציא כבר את כל הדמעות האלו שנסגרו בתוכי כמו בבאר. אני פשוט חייב לשחחר אותם, אולי אז יצא לי כל תחושת הכאב הזאת של החודשים האחרונים.

בא לי פשוט לעמוד על איזה צוק גבוה ופשוט לצעוק לעולם שדי, זה נגמר, אין לי כבר את הכוח להיות הבן-אדם שתמיד תומך באנשים, תמיד משמח אותם. הבן-אדם שתמיד יראו עם חיוך על הפנים. ואני לא אומר שהחיוך הזה היה מזוייף, הרי כזה אני אופטימי מלידה. אבל בחודשים האחרונים זה כבר הפך לחיוכים של עצב. חיוכים של סלידה. סלידה מכל האנשים שמסתובבים לי בין הרגליים ועושים רושם של אכפת. מהאנשים שמסתובבים ברחובות ופשוט חושבים איך להוציא עוד ועוד כסף מהמדינה  וכן אני פונה אליך אדון פצוע במלחמה, נכון קיבלת אומנם רסיס ברגל אבל כמו שאני רואה היום אתה חיי, נושם ובועט ועוד מעז לצחוק על זה שאתה מקבל מלא כסף מהמדינה ועוד חושב על לעשות תו חנייה לנכים! אבא שלי נכה והוא לא מוכן לעשות תו כזה. ואתה יודע למה? כי הוא יודע שיש אנשים שיותר זקוקים לזה ממנו. כי למרות כל הסבל שלו הוא פנה לאחות בבית החולים שבוע שעבר ואמר לה שהוא רוצה להתנדב. שתקרא לו מתי שאנשים ש"חדשים" בתחום הזה( סרטן) יצטרכו שמישהו ידבר איתם מהלב.

אז נכון הפוסט הזה כתוב בצורה הכי עילגת שיש. נכון הפיסקאות בכלל לא קשורות אחת לשניה. נכון זה נכתב בסערת רגשות.

אבל נכון, לא אכפת לי.