יש לי סיכוי להינצל, אני יודע.

נמאס לי כבר לשמוע את צמד המילים האלו, יהיה בסדר. לא שאני בא בטענות כלפי האומרים אבל אני יודע שגם אצלם עוברת בראש המחשבה שאולי לא הכל יהיה בסדר.

למרות שכולנו מעדיפים לחשוב שהכל יסתדר בסוף ושתמיד יש אור בקצה המנהרה. אבל אולי האור כבה? ואולי הסוף קרב אבל לא לטובה?

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי שואל יותר מידי שאלות, הבעיה היא שאני שואל את עצמי. קשה לי לדבר על המצב של אבא שלי עם אנשים אחרים כי משום מה אני מעדיף לשכוח הכל כשאני יוצא מהבית. וששואלים מה מצבו אני בעצמי עונה הכל בסדר. אז אני לא יודע אם אני משקר לעצמי או שאני פשוט מעדיף לחיות בהרגשה של הכל בסדר.

לפעמים האמת (שהיא המצב האמיתי של אבא) והדימיון (הכל בסדר) נפגשים אצלי במוח ואז צצות לי כל המחשבות, לפעמים הטובות ולפעמים הרעות. ונכון שכולם אומרים שעדיף לא לחשוב על דברים כאלו אבל בנינו, כולנו חושבים.

אז גם לי מותר. לטוב ולרע.

יהיה בסדר?