חתול בתוך קופסת נעליים, גור כלבים שנדרס ממש ממול הרחוב ועכשיו מקפץ בדירה שלנו עם שלוש רגלים,

גוזל של עורב שנפל מקומה חמישית ובאופן פלא שרד את הדרך למטה, עוד גור חתולים, יונה שאיזה חתול בשכונה תלש לה את הכנף,

גור חתולים בן שבועיים בתוך ערסל קלוע מונח של שטחון מול דלת הדירה שלנו, אבל האחד הזה לא הצליח לשרוד.

ככה זאת חברה שלי.

תמיד תמצא משהו לעזור לו, להציל.

ועל הגור חתולים הזה ששמו לנו בחמש בבוקר וברחו היא מתייסרת כבר שעות.

היום מכל הימים יצאתי מוקדם יותר מהעבודה.

התחשק לי לאסוף אותה ולחזור איתה ביחד הביתה.

סוג של תחושת בדידות כזאת מעורבת ביום-מהתחת-שכזה.

ורק להרגיש אותה תופסת לי את היד בכוח כמו שהיא תמיד עושה כשהיא אוכלת פלאשבקים מעביר לי את החרא.

מצאנו אותו מת כשחזרנו הביתה. הרגשתי שהוא מת עוד לפני שהיא רצה לבדוק. 

לא יכול להסביר את זה. אבל הרגשתי.

היא מנסה להעיר אותו ומתחילה להוציא את הנשימות הכבדות האלה לפני שהיא פורצת בבכי.

ואני כבר מנסה להכין את עצמי נפשית לסיטואציה הזו.

אני מחייג 101 עם ידיים רועדות, הטלפון כמעט נופל לי מהידיים, אני בקושי מצליח להתרכז חייב לשבת.

והיא נשכבת על הרצפה ליד הערסל הקלוע שלו,

"מוזס" היא חרטה עליו.

הם הגיעו אחרי חמש דקות ועשרים ושבע שניות בדיוק.

הסתערו לתוך הדירה עם מכשירי החייאה שהיו כמעט פי עשר מהגודל שלו.

אני מרגיש בסרט.

הם נותנים לגור הזה זרמים חשמליים,

שמים עליו מסכת חמצן,

אני לא יכול להסתכל על כל זה בכלל.

ובסוף אחת האחיות מתקרבת אלינו,

היא לא יכולה אפילו להוציא את המילים האלה מהפה,

פשוט קמה לחברה שלי ומחבקת אותה.

אני עדיין לא מסוגל לעמוד.

כבר שעות שהיא שוכבת בסלון ככה, ואני ליידם, לא מוציא מילה.

שואל עם להביא לה כוס מים מידי פעם אבל זה הכל.

מדמיין לעצמי בראש שאנחנו חוזרים הביתה ביחד והגור הזה מחכה לנו בבית, הכביסה כבר תלויה 

והוא זכר לסדר את החדר כמו שבקשנו ממנו הבוקר ממש שנייה לפני שיצאנו לעבוד.

ועכשיו אנחנו חוזרים והוא שמח לפגוש אותנו, מביא לנו חיבוק אוהב כזה.

ילד טוב הגור הזה, באמת שאין תלונות, אני זוכר את עצמי בגיל שלו, הייתי עבריין אבל הוא ילד טוב.

"פעם ראשונה מאז שעברנו לפה שזה קורה."

"אם את רוצה נעבור עוד פעם, מה שבא לך, העיקר שלא תחשבי על זה יותר."