כשאני ישן אני מרגיש פחות מדוכא. וזה לא שהחיים שלי בזבל. 
יש בני אדם שאין להם מים בכפר והם מהללים עוד יום שלא נטרפו או חטפו שחפת או משהו.
ואני מה רע לי. אם אני רגע חושב על זה, אני פשוט אידיוט מפונק.
אבל וואלה חרא לי, לא יכול עם זה. 
מנסה להרים עט לכתוב משהו ואני פשוט לא יכול. בוהה בנייר כמו טמבל ולא מצליח להתחיל.
הולך לעבודה כמו זומבי, חוזר הביתה והיא שם, מחכה לי עם החיוך המפגר שלה.
אנחנו שונים אני והיא. 
טוב לה איתי, רק מחכה שאני אחזור כדי שיהיה לנו את הרגע הזה שהיא שופכת עלי מידע לא רלוונטי חסר תוכן

כדי להרגיש שיש מישהו שמקשיב לשטויות שלה. כבר ממזמן זה רעש סטטי בשבילי, רק מחכה שהפה שלה יקבל את הסיפוק היומי שלו והיא תרדם.
אני קם לאט ובשקט מהמיטה כדי שהיא לא תקום שוב ותזיין את המוח, מדליק סיגריה ובוהה בחלון של השכנה.

קצת מקווה שהיא תעבור שוב בתחתונים וגופייה, זה קטע שלה כל ערב, יושבת ליד החלון שלה בגופיה אדומה ותחתון צמוד,

מגלגלת ובוכה עם איזה שיר עצוב. ואני לא בטוח אם זה מדליק אותי או מנחם. שוואלה אולי אני לא לבד בחרא הזה,

שאולי עוד אנשים שמרגישים בדיוק כמוני.
חבר שלי חושב שזה טוב שאני עם מישהיא כמוה, אפילו לא שמתי לב כשהוא נכנס לדירה, 
יושב פה כבר שעה וחושב שהוא מצליח לנתח אותי.
“איזון, אחי איזון. מה תעשה אם אחת כמוך?”
אבל אני לא בטוח כבר. כמעט שכנעתי את עצמי שאולי בכלל כל התחושה הזו זה בגללה.
אני צריך אחת שתעורר בי משהו. השראה, כמיהה. כבר שנים שלא היה לי מוזה. 
“אתה ממצא אנשים מהר מידי, אתה יודע. בהתחלה עפת עליה אחי ואני זוכר כמה חפרת.”
לא יודע כבר מה להגיד, אני יושב בשקט ומקשיב להטפות שלו. 
מבט אחד הצידה ואני רואה את השכנה והגופייה האדומה. אולי היום אני אדפוק לה בדלת.
נשב, נדבר מה כבר יכול לקרות?
“אתה מקשיב לי בכלל? תהיה בריא.”
רעש סטטי בכל מקום, אף אחד לא מעניין אותי כבר, אף אחד לא מעורר בי כולם. 
יוצא מהדירה, זורק לו מפתח שינעל כשיחליט שבא לו ללכת.
יורד למטה, עולה לבניין ממול, אדרינלין מציף אותי ואני אשכרה מחייך.
מנסה לנחש איזה מספר דירה זה שלה, הולך על מה שנראה לי הגיוני, דופק פעמיים בדלת.
“שלום? אפשר לעזור לך?”
שיט, אוקי. אז לא. 
“מצטער, טעות בדירה.” , “אה. אוקי. ערב נעים שיהיה לך.” 
“חכי, רגע, אני מכיר אותך? את ממש מוכרת.. סיוון נכון? למדת איתי באביב?”
“כן.. איזה קטע כמעט לא זיהיתי אותך, בוא כנס, מה אתה עומד בדלת”
“האמת ש.. טוב אני מניח שיש לי קצת זמן.”
אני נכנס לתוך דירה של בחורה שנתקעה בגיל הטיפש-עשרה שלה.
הכל מצועצע כאן, גם החצי ספק כלב שלה, שלא מפסיק לנבוח עלי כבר שעה.
היא מכינה לי כוס קפה ומתיישבת לידי על הספה. אני שם לב לפנים שלה.
חיוך חמוד יש לה. גם הגוף סבבה.
איכשהו אני לא שם לב לשעה ואנחנו יושבים פה כבר שעות, מדברים על הסייל באסוס,

על כמה בא לה להפסיק לאכול פחמימות אבל קשה לה מידי, לא יודע למה אבל אני מקשיב לה. יש בה משהו.
“שמעי, הזמן טס.. חייב לעוף, אבל נתראה מחר. 
אפשר ללכת לדבר הזה.. שאמרת.. מה זה היה.. יריד המעצבים הזה ביפו..” 
“כן כן כן!! אתה תעוף על זה, בדוק נמצא לך איזה חולצה נורמלית.. 
בעצם כל דבר יהיה עדיף על מה שאתה לובש עכשיו”
אני חוזר הביתה מבסוט, דווקא היה ערב נחמד, שכחתי כמה שהיא יפה הסיוון הזאת.
בשנייה שאני פותח את הדלת מטר של זיוני שיכל מציף אותי, אין לה מעצורים.
על הכל אני חייב לה דיווח. מפנטז שאני שם לה איזה כדור שינה בתה.
בשנייה שהיא נרדמת, אני קם למחשב, מתחיל לכתוב. הסיוון הזאת היא משהו, עושה לי השראה.
אז אני מתחיל איזה סיפור על בחורה שיש לה נטייה להרס עצמי.
אחת שלא מבינה לאן היא מכניסה את עצמה וכל פעם היא משתעממת וחותכת.
בסיפור היא מכירה איזה אחד, שישר על ההתחלה מבינים שלא הולך להגמר טוב הסיפור בינהם,
אבל היא לא קולטת. כולה בהיי. אז זה ממשיך ונגרר לאיזה שלוש שנים, עד שזהו, היא לא יכולה יותר, 
אז היא עולה לגג של הבניין ומחליטה לקפוץ. אבל מבינה שאין לה את הביצים. שזה בכלל עצוב.
חוזרת לדירה ומחליטה שהיא עוזבת הכל ונוסעת. לא משאירה אפילו פתק. 
והוא רואה אותה כבר כשזה מאוחר מידי, שובר אותו לגמרי. 
אבל הוא ממשיך הלאה, מכיר אחת אחרת, מקים משפחה.
ואז יום אחד, אחרי 15 שנה הוא נתקל בה ברחוב וכל הרגשות האלה מציפים אותו. 
הוא מציע לה בקול רועד לשבת מתישהו, לדבר. אבל היא סירבה בהבעה מבועתת והמשיכה ללכת.
והבחור חוזר הביתה, חיוור, מתיישב על הספה, מדליק את הטלוויזיה בפול ווליום ובוכה.
שהילדים לא ישמעו. 
ככה אני מסיים את הסיפור. 
חושב על הבחור הזה ומקנא בו קצת, על הכאב הזה, שאוהבים ככה בן אדם.
אבל וואלה אני פשוט לא מוצא את זה, זה קטע כזה שאני פשוט לא מצליח להרגיש.