אני לא אשכח את הבוקר היום. איך אני מתעורר ומתיישב על המיטה, מרגיש מחוק לחלוטין.
כל כך מפוחד מהתחושה הזאת. מכניס את עצמי לסרט רע ששרפתי לעצמי את השאריות האחרונות מהשכל.
הלב שלי עוד שנייה עושה לי חור דרך החולצה.
אני לבד.
להכל יש טעם אחר עכשיו, אני לא יכול ממש להסביר, אבל זה כאילו כלום לא קשור אלי יותר.
אני הולך לכיור, שוטף פנים, מרים את הראש וקולט
אני נראה אותו דבר.
קטע הזוי זה.
המעיים שלי מתהפכים ממש ברגעים אילו ואני נראה כל כך שליו. כל כך בסדר.
הדופק שלי בטח 130 עכשיו.
אני סוגר את הברז, מנגב את הפנים, בדרך החוצה מאבד שיווי משקל ותופס את החלוק התלוי שלה ממש ברגע האחרון.
הוא הציל אותי. כמה אירוני.
מזל שלא החלטתי לנקות את הדירה אתמול, אחרת יכול להיות שכבר הייתי דופק לעצמי את הראש ברצפה.
מעניין אותי אם היא אי פעם יוצאת מהמקלחת אחרי זיון איתו וחושבת על החלוק שלה, עדיין כאן תלוי אצלי בשירותים.
ואני לבד.
חבר שלי היה חושב שכולן כאלה. זונות. אחת אחת. "הכלבות האלה אוהבות אותך רק אם אתה בן זונה אמיתי, נשבע לך."
עכשיו הוא מאורס לאיזה סטודנטית לחקלאות, בחורה שמחה כזאת, מהאלה שתמיד בא לך לעשן איתן.
אני מוציא חולצה מהארון, מרים איזה מכנס מהרצפה ושם נעליים.
הכל מרגיש מוזר. אני מודע מידי לפעולות שלי. מרגיש כל כך מכני.
130 שוב.
אני קם ומתחיל להחנק, רץ בכל החדר, פותח חלון ומוציא את הראש החוצה.
88. אני בסדר אני בסדר.
היא השאירה כאן גם את הספרים שלה. אני זוכר איזה יום שפנטזתי על איך אני חוזר הביתה ושורף אותם. אחד אחרי השני.
במקום זה הגעתי הביתה התיישבתי מול הארגז והתחלתי לקרוא אותם. לא יודע למה אפילו.
אני לבד.
"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום".
את האחד הזה סיימתי תוך יומיים. אחת הדמויות שם תפסה אותי.
איזה בחור בשם תומאש שהיה לו איזה קשר חולני עם טרזה, מלצרית שחשב שהוא הולך לשנות לה את החיים.
"היא לא היתה אהובה ולא רעיה, אלה ילדה שמשה מתיבת-גומא מרוחה בזפת והניח אותה על חוף מיטתו."
הוא מביא שם איזה מונולוג של החיים,
"מה זה יכול להיות אם לא אהבה, שנתגלתה לו בדרך זו?
אך כלום היתה זאת אהבה? ההרגשה שהוא רוצה למות לצדה היתה ככל הנראת מוגזמת. הרי נפגש איתה רק פעמיים בחייו!
אולי היתה זאת רק היסטריה של אדם,
שנוכח לדעת בלב לבו שאינו מסוגל לאהוב והוא מעמיד פנים בפני עצמו?
בתת הכרתו היה חסר אומץ כל כך, עד שבחר לקומדיה זו דווקא במלצרית המסכנה מעיר עלובה, שלא היה לה כמעט סיכוי להכנס לחייו!
ואז הביט לחצר על הקירות המלוכלכים והבין שאינו יודע אם היתה זו היסטריה או אהבה."
אני סוגר את החלון, לוקח את המפתחות של האוטו ויורד למטה.
אני לבד.
נכנס, מסובב את המפתח ונוסע.
פונה ימינה, עוצר ברמזור ומדליק סיגריה.
אני לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
sin.