למה אני לא מאושר?

זה קטע שלא אני כתבתי והוא שואל ועונה על למה המאמינים דבקים כל כך באמונה באפוקליפסה ובמשיח? אני ראיתי כאן לאורך כמעט כל המאמר מתנחלים קיצוניים והרבה מאוד מטאליסטים -

לאורך כך המאמר  גם ראיתי את הלהקה bartholomeus night למי שמכיר- נבואה ואפוקליפיטה כש"אני" וה"קבוצה" שלי עומדים במדרכז היקום ובזמן הנכון- אפוקליפטיקה קוסמית? או תוקפנות ותיסכול אישיים?

מומלץ מאוד לקרוא, זה יכול להאיר הרבה פינות.

אני יודע שגם זה קצת ארוך אבל שווה את זה.

אגב, אני מודע לעובדה שזה לא ממש נוח לקרוא את הפרק איך שזהמ ופיע כאן כי השוליים צרים אז אפשר להגיע לפוסט כאן בלינק למטה וזה בקובץ וורד ואפילו אפשר לשמור

http://www.geocities.com/zeloamiti/messieh_fanatic_belief.doc

איך משתקפת הדרמה המשיחית בדמיונו של הפרט? איך מבינים האמינים את הגאולה השלמה ואיך הם מדמיינים אותה? איך להבין את ההתלהבות המשיחית ואת הביטחון של המאמינים במקרים שנראים קשים וחסרי תקווה? הגישה הפסיכולוגית לתופעות דתיות מדגישה את המכנה המשותף ואת המנגנונים המשותפים לכל דתות ולכל צורות החשיבה הדתית, והתבוננות פסיכולוגית בדת מתחילה מן המצב האנושי, מן החרדות ומן המצוקות האוניברסאליות המוליכות לפתרונות אוניברסאליים.

לשאלת משמעות הקיום האנושי, הדת היא זו שמעניקה את התשובה המתה ביותר, משום שכל דת היא קודם כל הכחשה המוות והבטחה לחיי נצח, ומשום ששאלות המשמעות והצד נפתרות בצורה הרצויה לנו ביותר. אנחנו במרכז מערכת המשמעות ובמרכז היקום, שנברא רק בשבילנו ("נזר הבריאה"). הצדק ינצח. אך מהו הצדק?

הצדק זה אנחנו, כי בקרוב יגיע המשיח שלנו, והא ישים את כל האחרים במקומם הראוי. הכול באמונה הדתית מסתדר לפי רצוננו. החיים מנצחים את המוות, והצדק מנצח את העוול,  ובעיקר "אנחנו" מנצחים "אותם", את כל מי שאינו בשבט שלנו.

הגישה הדתית לקיום האנושי, וגישה זו משותפת לכל הדתות, טוענת כי יש ביקום משמעות, סדר וצדק. אבל טענה זו היא בעצם רק הבטחה או חלום שיתגשם בטווח הארוך, כי את קיומה קשה לראות כאן ועכשיו. האמונה בביאת המשיח במהרה היא הגמשת ההבטחה מיד.

הגישה הדתית מאופיינת גם באמונה בניסים הודות להתערבות אלוהית, ניסים שהם נקודת מפנה בהיסטוריה. נקודות המפנה הן למשל התגלות (מעמד הר סיני ביהדות), הצלה ניסית מצרה ומאיומי השמדה וקץ ההיסטוריה בניצחון הצדק והסדר על ידי ביאת המשיח. האמונה הדתית מבטיחה ניצחון (בטווח הארוך) על המוות,וגם שכר ועונש לפי הדין והצדק. כל אדם דתי מאמין שקיומם של שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא. השכר המיידי הוא באושר ובביטחון שחשים המאמינים, ובטווח הארוך מובטח גמול בעולמות העליונים.

האמונה המשיחית מתחילה מן החיפוש האנושי השכיח והמוכר אחרי פריצת הדרך האישית והקבוצתית או אחרי הנס הקוסמי שיבטל את הצורך בכל פריצות הדרך והניסים הקטנים. תיקון העולם יוגשם, והשכר והעונש יינתנו מייד. החזון המשיחי מבטיח את ההגשמה הסופית והמוחלטת של ההבטחה הדתית, ומצוי בו הסדר הטבעי ומגבלותיו הטבעיות של הגוף, ובראש ובראשונה המוות. החזון המשיחי מבטיח לנו את עצירת הטבע וההולדה כחלק מן הניצחון על המוות והמיניות.   

את רעיון הגאולה השלמה בדתות אפשר להשוות לרעיונו אוטופיים חילוניים, ואפשר לשאול אם הרגשת ההתעלות של מי שמשתתף במאבק הקוסמי של המשיחיות דומה להרגשת ההתעלות של מי שמשתתף במאבקים חילוניים מהפכניים. ייתכן שיש בהם מן הדומה, אך הם נבדלים זה מזה ללא ספק. המאבק המהפכני החילוני הוא רק היסטורי, ואינו קוסמי. החזון האוטופי החילוני אולי שואף לשנות את טבע האדם, אם יש בכלל טבע אנושי אוניברסאלי ועל-היסטורי, אבל החזון המשיחי מבטיח ניצחון ברמה הקוסמית, מתוך שינוי חוקי הטבע וביטול המוות והלידה. שום תנועה חילונית אינה טוענת כי האדם ינצח את הטבע ויגבר על המוות.

באמונה המשיחית יש ציפיות למלחמה נוראה, שבמהלכה יגווע העולם המוכר לנו, ולשלום מוחלט, לאחר לידתו של עולם חדש ויפה. החלום המשיחי בכל דת הוא חלום של אחדות, שבו האנושות כולה מלוכדת באמונה אחת ובכך נגאלת. החלום המשיחי הוא חזון של ניצחון כוחות הצדק והטוב בעקבות יום הדין שבו יקבל כל אחד את גמולו. כשהחזון הזה הוא נחלתו של הפרט, תביא הגשמתו לידי כך שהפרט בעצמו יגיע למעמד המנצח החזק והשולט.

ההרגשה של כל המאמינים השותפים לחלום מבוססת על האמונה בעליונותם ובייחודם, בבחירתם מכל בני האדם. אנחנו המאמינים הנבחרים קבוצת חלוץ של הנבחרים (יהודים, נוצרים או בהאים). עם ביאת המשיח, או תוך כדי התהליך המשיחי, ילכו כולם בדרכנו, ואנו הנבחרים (יהודים, נוצרים או בהאים) נשלוט בעולם כולו.

בחלום הניצחון הזה יש שתי רמות של שיתוף האנושות: יש ניצחון האנושות כולה על הטבע ועל הגוף, ויש את ניצחון הקבוצה שלנו, קבוצת הנבחרים שתביא את הגאולה. מטרת העל של התוכנית המשיחית היהודית למשל היא תיקון העולם במלכות אלוהים, ולשם כך תגיע האנושות ל"הכרה בדת האמת ולדחיית שא הדתות, המזויפות והשקריות" (מראה מקום- אמר את זה רב כלשהו ידוע בישראל, לא כתוב בספר איזה).  

ברוב המסורות הדתיות אין עיסוק מפורט בעניין החזון המשיחי, אך בכל מסורת מדברים על לידתו של עולם חדש בחבלי לידה נוראים, חבלי המשיח ומלחמת גוג ומגוג.

כדי להבין את המסר המשיחי ופשרו, אנו חייבים להתחיל מן המאמין המשיחי ומן החוויה המשיחית של כל מאמין ומאמין. הרגשת האקסטזה של המאמין נובעת מן ההכרה בהיותו במרכז ההיסטוריה ובמרכז היקום ברגע החשוב ביותר שלהם, רגע הקץ או הקץ הקרוב. ביאת המשיח היא הניצחון הסופי והמוחלט וההגשמה הסופית של האוטופיה הדתית. בעוד ההבטחה הדתית אינה ממושת במציאות האנושי לעולם, המשיחיות היא גם הדרישה למימוש מיידי של החלום הדתי וגם הביטחון במימוש הקרב ובא.

כאשר אנו מנסים להבין מה קורה בדמינו של המאמין המשיחי, נשאלת השאלה מה ההבדל בינו לבין המאמין הדתי הרגיל. התנאי לחוויה המשיחית הוא האמונה העמוקה שהגאולה והניצחון הם מידיים. דבר הוא שמביא לידי אופטימיות ואקסטזה. הגשמת האוטופיה המשיחית זהה להגשמת החלום האישי, כי המאמין המשיחי אימץ את החזון המשיחי לעצמו. השתתפותו בניצחון המשיח הוא גם ניצחון אישי פרטי.

כדי להביא את המשיח צריך להשתתף באופן פעיל במאבק הקוסמי בין טומאה לטוהרה. לכל מאמין יש תפקיד ואחריות ישירה לגאולה, כי קיום המצוות כהלכתן יזרז את ביאת המשיח. משימתו של הפרט היא קודם כל להיות ראוי למשיח ולגאולה, ואת זה ישיג בעזרת קיום מצוות. הרגשת הגאווה והסיפוק של האדם היודע כי נבחר (יחד עם חבריו לאמונה) נובעת גם מן המחשבה שלו על הכוח להשפיע על היקום, על האל ועל חייו שלו.

החזון המשיחי אינו קיים במסגרת של פרט, אלא בתוך תנועה או קבוצה, אבל הקבוצה מורכבת ממאמינים רבים, שלא כולם מעורבים בה באותה מידה ובאותה צורה. כאשר אנו מדברים על המאמינים במשיח כוונתנו היא לאלה שמעורבים בעניין מאוד, מזדהים עם הפנטזיה ומוכיחים את אמונתם במעשים. היו מקרים בהיסטוריה שמאמינים השמידו את כל רכושם כי האמינו שהגאולה תבוא מיד.

 בכל ניסיון תפוצת אמונות הסבר פסיכולוגי אנו שואלים אם מה שמביא את המאמינים לאמונה הוא נסיבות חייהם או גורמים פנימיים כלשהם. ברור שהנסיבות החברתיות וההיסטוריות יוצרות תנאים להופעתן של אמונות ושל תנועות הנושאות אותן, אבל הבדלים אישיים יוצרים נכונות שונה למעורבות בתנועות הדתיות ובאמונותיהן.

כיוון שאנו מגלים מכנה משותף התנהגותי ברור לרבבות הדתות הקיימות בעולם, יש כמה שאפשר לומר במידה רבה של ביטחון על כל המאמינים בכל הדתות. מי שנוטה לאמונה דתית חזקה יותר ופעילה יותר מאמין יותר בביאת המשיח במהרה בימינו. מי שמרוצה מאוד מחייו כמו שהם לא יפלל לביאת המשיח במהרה בימינו, כי חייבת להיות הרגשה של חוסר סיפוק ושל "פזילה" לעולם אחר. המאמינים במשיח באים בדרך כלל משורות העניים, הסובלים והמדוכאים, הזקוקים לגאולה מיידית, והחזון המשיחי הוא חלום הנחמה והנקמה שלהם. הרס העולם הישן יהיה גם ניצחון קוסמי על הרע וגם פורקן לתסכול. הנבואות על רעידות אדמה ואסונות טבע וחלומות ההרס והחורבן, שרק אנו נצא מהם חיים, גם הן פורקן של תוקפנות. בעולם החדש שייוולד יהיו המדוכאים בשלטון.

מהם המניעים והגורמים העשויים להוליך אותנו בכיוון האמונה המשיחית? החזון המשיחי מדבר אל כולנו, אך רק מיעוט יאמץ אותו כתרחיש מחייב פעולה אישית. במצוקות ובפחדים שקיימים אצל רבים, יש פחד מהתפוררות ה"אני" וחרדת מוות. ברור האמונה בקץ הימים מרגיעה פחדים כאלה ומעניקה מרכז יציב וסוחף גם יחד. למרות החשש המסוים מן הקץ, יש ביטחון בכך שה"אני" יעבור את התהפוכות בשלום, ולא רק זאת, אלא שעצם חזון הניצחון הקרוב של כוחות הצדק והטוב שומר על ה"אני" מהתפוררות. יש אמירות שגורות שהבנאליות שלהם אינה מפחיתה מנכונותן: כולנו זקוקים וצמאים לניחומים ולתקוות, וכולנו רוצי להאמין בניצחון הסופי של הצדק.

בחזון המשיחי, כמו שראינו, יש חלק תוקפני והרסני. באמצעות מלחמות, מגיפות ואסונות טבע ייחרב העולם הישן, ורק אז יוכל להיוולד במקומו עולם חדש ומושלם. בעולם מושלם זה ייעלמו המוות והלידה, ולא רק שלא יהיה בו את יצר הרע, את הסיטרא אחרא, אלא גם לא יהיה צורך לעבוד בו ולטרוח. זהו גן עדן שבו אין "בזיעת אפיך". האנושות תנצח את הגוף, את המין ואת התוקפנות לאחר פרץ סופי ואחרון של הרס אדיר ומוחלט. בתחיית המתים יחזרו אלה שאהבנו והכרנו, אך ייוולדו דורות חדשים (לפחות לא בדרך מוכר לנו). העולם החדש הוא עולם שילדנו אנחנו, ואין לנו צורך עוד בהורים ובמשפחה. החזון המשיחי מגלה כחלום של התבגרות שבה אין עוד צורך במשפחה ובהורות. ביטוי לרעיון הלידה מחדש ללא המשפחה, או ללא האם, קיים בטקסי חניכה של מתבגרים בתרבויות רבות. הכחשת הלידה, האימהות וההורות היא ביטוי לאכזבה מתלותנו בהורים וגם ביטוי לרצון לעצמאות מוחלטת. החלום המשיחי מבטא מרד במשפחה, והקץ לשושלת הדורות. אצל היהודים הרעיון של ביטול המצוות עם ביאת המשיח הוא שמסמל את קץ ההיסטוריה ואת המהפך ביקום כולו. 

כשצופה מן הצד מזדמן לו להציץ לרגע בביטויים של אמונה משיחית, שיש בהם ביטחון מלא בעתיד מתוך שכנוע בניצחון על המוות, הוא נדהם מהביטחון המלא של המאמינים ומהשלווה שהם משדרים לסביבתם. אך כיצד הוא יכול להבין את החוויה ששותפים לה כל המאמינים באותו משיח? אך המאמינים שבהם אנו צופים בהשתאות יודעים בבירור כי לא רק שהאדם יוליד את עצמו מחדש, ולא רק שהמיעוט המדוכא והמושפל עומד לנצח ולשלוט ביקום כולו, ולא רק שקץ ההיסטוריה יבוא, לא שגם יבוא גם קץ הטבע וסוף הכניעה לגוף ולחולשותיו הרבות. רגע הזוהר של המאמינים במשיח האחד והיחיד הוא רגע אינטימי ופומבי גם יחד, שרק הם מצויים בו במרכז היקום, הרגע שבו מסתיימת ההיסטוריה האנושית והיקום כולו נהפך. חוקי הטבע, ובראשם המוות בסופיותו, בטלים ונעלמים. ורק המאמינים, קומץ קטן מבאי עולם, נבחרו לדעת את דבר הגאולה וגם להביא אותה בכוחותיהם המשותפים והאישיים. רק המאמינים הנבחרים שותפים לרגע שבו נענות כל התפילות.