שירים ונושאים אחרים

הפעם הפקק יישלף מהבקבוק באופן מבוקר.

בכל הפעמים הקודמות זה היה במין מודעות אקראית שכזו.

הפעם, אתן לשדים לצאת אל הדף ולסערות שבפנים להתמוסס לאט החוצה.

לכל אחד יש שדים.

חלקם יוצאים מהבקבוק רק אחרי אלפי שנים, ולא כולם טובים כמו הג'יני של אלאדין. ולא כולם מגשימים משאלות.

אבל אם מחליטים שהם יצאו, ולא באקראיות אלא במודע, יש סיכוי מסויים שהם ירפאו משהו עמוק בפנים.

הנפש שלי מסובכת ומצולקת.

באופן חלקי בגלל הסביבה שבה גדלתי שעיצבה אותי בדרך כזו או אחרת.

אני נוהג לחשוב או לשכנע את עצמי שחלק גדול ממי שאני זה בזכות החלטה מודעת לקחת את החוויות שעברתי למקומות חיוביים. לגדול ולהתפתח מהן ולא לגרום לעצמי להרס עצמי.

לפחות זה מה שחשבתי עד היום.

הפעם אני יותר מודע ומאפשר לעצמי להבין שהנטיות הדיכאוניות שפיתחתי הן בגלל החוויות הקשות שעברתי ומוכן להוציא אותן אל הדף.

גדלתי לתוך בית שאני מאמין שהוא לא נדיר במחוזותנו, אבל לא הרבה אנשים מעזים להוציא את הסיפור שלהם החוצה, עם אבא נכה צה"ל שנפגע בעיקר נפשית במלחמת יום כיפור.

הוא עבר חוויות לא נעימות בילדותו כשאביו כפה עליו לעשות דברים נגד רצונו, כמו לבנות את הבית שלהם במו ידיו, לעבוד בלול תרנגולות (סבא היה שוחט) שבו ככל הנראה ראה חיות מתות בלי הפסקה ולתוך החינוך הנוקשה שהיה נהוג בארץ. מבחינתו הנורמה הייתה שאם ילד מתנהג שלא כשורה צריך להכות אותו כדי שילמד. הוא נוהג לספר לי חוויה זכורה מימיו בבית הספר שבה המנהל הטיח את הראש בקיר לתלמיד שלא התנהג כמו שצריך.

בצבא אבא נפגע מרעש מטוסים באוזניים וככל הנראה ראה לא מעט גופות כתוצאה מהמלחמה הכי עקובה מדם שהייתה פה ושהוא נטל בה חלק. הוא אומר שהוא לא ישן בלילות בגלל הרעש באוזניים והסיוטים שרודפים אחריו. הוא מעולם לא ירד לפרטים אבל זה מה שמבינים ממנו בין השורות.

לכל הדעות סיפור לא קל.

הבעיה התחילה שכאשר הוא רצה לחנך, הוא העביר אליי ואל אחיי את כל מה שלמד על הבשר שלו עצמו.

הדרך שלו לפתרון בעיות הייתה אלימות.

אני זוכר את עצמי כילד די חלש בבית. אחי ואחותי היו מניפולטיביים וזיהו אצלי חולשה וכל דבר רע שהם עשו הם הפילו עליי.

אני מטבעי לא אדם רע. אולי טוב מדי. ולא הייתי מורגל במניפולציות כאלה כי ביליתי את רוב הילדות שלי בבתי חולים. החברים הטובים שלי לא היו ילדים אחרים אלא מזרקים ורופאים שמבוגרים ממני בכמה עשרות שנים, חדרי ניתוח מחוטאים וצעקות ובכי של ילדים אחרים ששכבו לצידי במחלקות וסבלו כל אחד מהם מהבעיה הרפואית שלו.

כשאתה נחשף לזעקות שבר של אדם שכואב לו, קשה לך לגרום לאחרים סבל. זאת כנראה אחת הסיבות שלא החזרתי לאחי ואחותי כגמולם.

למדתי לספוג אליי את כל הרוע מהסביבה. מכות עם אבזמי חגורה, התעללות נפשית ותסכול של ההורים שלי ובעיקר של אבא גרמו לו להטיח בי אלפי פעמים שאני לא יוצלח, לוזר, תוכי, אפס, שקרן. כל מה שאני מבין היום עם השכל שלי שאני לא.

אני זוכר את עצמי פעם אחרי פעם עולה בבכי למדרגות אחרי מנה הגונה של סימנים אדומים בישבן ובגב ושריפה של כאב בכל חלקי הגוף. אבל המכות כמעט לא כאבו ואפילו התרגלתי אליהן. מה שכאב בעיקר היה העלבון. התחושה שכבר בגיל 4-5 אתה לא שווה שום דבר למרות שלא נתנו לך בכלל שום אפשרות להגשים את מי שאתה.

כשאבא רצה להעניש הוא אמר לי או לאחי להביא לו את החגורה, בידיעה שהאח השני עומד לספוג כאב. הוא היה אומר לנו להפשיל את המכנסיים והתחתונים ולעמוד מולו ערומים ומפוחדים למוות ובעיקר יודעים מה מצפה. ואז ציווה עלינו להסתובב והצליף בנו ללא רחמים.

עונש אחר שהיה נהוג הוא לעמוד על רגל אחת בפינה של הבית במשך זמן שנראה כמו שעות. בכל פעם כזו הרגשתי שהמוות קרוב אלי למרות שאני בכלל לא רוצה בו. הוא גרם לנו להתעמל ולעשות מאות שכיבות שמיכה כפיפות בטן, עליה וירידה אינסופית במדרגות בתואנה שזה יחזק אותנו ויחשל אותנו.

בפעמים אחדות הוא צרח והשתולל קרע חולצות ושבר כוסות וצלחות מכל הבא ליד כשכולנו רועדים מפחד.

בבית הספר צחקו עליי לא מעט בגלל המשקפיים ובגלל דלקות אוזניים כרוניות שהיו לי ושגרמו לסירחון. גם הילדים זיהו שאני חלש ולא מחזיר מכות או עלבונות ורכבו על הגל. כך קרה שספגתי מכות גם בבית וגם בבית הספר.

בכל לילה כזה, והיו מעט לילות רגועים בתקופה ההיא, הייתי עולה למיטה ובוכה עד אבדן חושים. יחלתי למות ואפילו כיסיתי את עצמי כמה פעמים בשמיכה כדי לחנוק את עצמי, אבל בכל פעם שהרגשתי שהמוות קרוב משהו בפנים גרם לי להפסיק עם זה ולחזור לנשום. משהו בפנים אמר לי שיום יבוא וכל זה יעבור.

הנחמה היחידה שאני זוכר מהתקופה הזו היא ספרים. למדתי לקרוא ולכתוב בגיל 5 בערך בגלל ההתעקשות של אבא שצריך, ובדיעבד הוא נתן לי מתנה שהצילה אותי. הייתי קורא כמויות אדירות של ספרים, שניים או שלושה ביום. צללתי אל העולמות היפהפיים שבהם כמו טובע שנאחז בקש. הם הראו לי שקיימת גם מציאות אחרת. יש דבר שנקרא חיים טובים והגונים ומאושרים. לא יכולתי לחכות שזה יגיע גם אליי, ושם התאהבתי במילה הכתובה והתחלתי (לא זוכר בדיוק מתי) גם לכתוב לעצמי. 

אמא בכל התקופה הזו הייתה פחות דומיננטית בבית. אני מאמין שגם היא חיה בפחד למרות שאני לא זוכר שאבא הכה גם אותה. היא לקחה אותי לכל הבדיקות הטיפולים והניתוחים שהייתי צריך. אני זוכר עד היום שבערך בגיל 5-6 קמנו יום אחד אני והיא ב5 לפנות בוקר כדי ללכת לבדיקה, נסענו באוטובוס אקורדיון והייתי דיי מפוחד כי עמדו לדקור אותי באצבע. היא החזיקה לי את היד שיחקה איתי וצחקה איתי. אהבתי אותה בלי סוף בזמנים האלה, אבל מצד שני כעסתי עליה על שהיא רואה מה אבא עושה ולא מתערבת.

במעבר בין כיתה ג' לד' אבא החליט שכולם חוזרים בתשובה. הייתי רגיל עד אז לבית ספר חילוני ולא הבנתי מה זה אומר. אבל למדתי את התפילות בעל פה כי זה גרם לאבא להתגאות בי. גם אחרי המעבר הילדים הדתיים זיהו בי חולשה והמשיכו להתעלל בי במקביל למה שקרה בבית. התחלתי לקבל השכלה דתית, למדתי בין השאר תורה דינים וגמרא. למען האמת את הגמרא הכי אהבתי כי זה פיתח את המוח והיה לי מורה נהדר בשם ארז שאהבתי ואפילו הערצתי. התפתחתי לתוך המסגרת הזו והפכתי להיות דתי מן המניין ובסוף כיתה ו' הדבר הטבעי היה לעבור עם כולם ללמוד בישיבה.

התקופה שלפני בר המצווה שלי הייתה מרגשת. למדתי את טעמי המקרא מחזן בית הכנסת של סבי שהיה מוכשר מאוד. אהבתי את השירה ואת הסלסולים שלו וניסיתי לחקות אותם כפי יכולתי. אבא שמע אותי והיה גאה וכשעליתי לתורה כולם היו בטוחים שאהיה רב וחזן. חלק מהנוכחים אמרו שהייתי אפילו יותר טוב מהחזן עצמו.

ואז הגיעו הגירושים.

עברנו אני אחי ואחותי לגור עם אמא בדירה שכורה. כל אחד מההורים שלי טען שהשני לא בסדר אבל עמוק בפנים שנאתי את אבא ולא רציתי לגור איתו. הרגשתי שההקלה המיוחלת שחיכיתי לה מאז שאני זוכר את עצמי סופסוף מגיעה. המכות נפסקו ובמקביל התחלתי ללמוד בישיבה במסגרת פנימיה. זה אומר שחזרתי הביתה בערב שבין שלישי לרביעי, ובשישי שבת.

אמא, שאני מאמין שניסתה ככל יכולתה, הביאה גבר זר הביתה שבועיים אחרי הגירושין. להפתעתי באחד הלילות התעוררתי וראיתי את הגבר הזר הזה שלא ממש חיבבתי ישן צמוד אלי בחלק השני של המיטה הנפתחת שהיתה לי. זה גרם לי לאהוב את אמא שלי הרבה פחות מפעם. מערכת היחסים בין אמא לגבר הזר התחזקה אבל אני ואחי היינו מתעללים בהם בלי הפסקה, זורקים להם פצצות סירחון למיטה הזוגית שלהם ולא ממש מחבבים את בן הזוג, יוסי. למרות שבדיעבד הוא באמת היה אדם טוב. זכורה לי סיטואציה שבה פתחתי את הדלת של אמא כדי לומר לה משהו ותפסתי את יוסי ממשש לאמא את החזה.

בשלב הזה כבר לא ממש אהבתי את אמא והתחיל גיל ההתבגרות. כעסתי עליה כי בכל פעם שחזרתי הביתה המקרר היה ריק והיא לא הייתה בבית. הרגשתי שאף אחד מההורים שלי לא באמת אוהב אותי ולא באמת תומך. "זרקו" אותי לפנימיה ונפטרו ממני.

לא הרגשתי באמת שייך ובאמת נאהב לא בבית וגם לא בבית הספר.

בגיל 16 אחרי מקלחת הבוקר גיליתי כתם שחור קטנטן בזווית של עין שמאל. חשבתי שזה יעבור ושנכנס לי שמפו לעין ולא סיפרתי כלום. יום אחרי יום הכתם גדל והגעתי למצב שבו לא ראיתי כלום בעין. התעוורתי בה לגמרי. הצקתי לאמא ואמרתי לה שאני רואה שחור בעין. אחרי המון פעמים היא לקחה אותי לאופטומטריסט, שהפנה אותי לרופאת עיניים, שהפנתה אותי ישר למיון. זה היה בערב חג סוכות ולא היה רופא מנתח זמין אבל המתמחה שבדק אותי זיהה שיש לי "הפרדות רשתית" ושחייבים לעשות ניתוח דחוף. התכוונו אני ואמא לעשות את החג אצל סבא מצד אבא וביום למחרת ב8 בבוקר כבר נכנסתי לחדר ניתוח.

ההחלמה ארכה כחודש של שהות בבית חולים במחלקת עיניים. מנותק מהשגרה של הדת ומוקף אנשים מבוגרים סביבי התחילו לעלות בי תהיות בקשר לדת. לא הבנתי איך זה שאלוהים שכל כך אוהב אותי גרם לי להתעוור ולסבול כל כך הרבה כל החיים. התחלתי לחשוב לעומק וגיליתי שיש אינסוף סתירות בדת שאף פעם לא קיבלתי עליהן מענה אמיתי. הכל נראה כמו טלאים שנועדו לכסות על פערים שאי אפשר לגשר עליהם.

החוויה הזכורה ביותר מהשהות הארוכה בבית החולים הייתה כשיצאתי מהחדר לאכול במסדרון ולצדי התיישבו שתי גברות מבוגרות. אחת סיפרה לשניה שעברה ניתוח קטרט שהציל לה את הראייה. היא שנים על גבי שנים לא ראתה בעין אחת כתוצאה משטף דם שקרה לה כששוטר נאצי הכה את העין שלה עם קנה האקדח שלו.

זה שבר אותי לרסיסים. אם אלוהים אוהב את האנשים בעולם למה הוא גורם להם לסבול כל כך הרבה? למה הוא גרם לשואה? כל התירוצים של "ירידה לצורך עליה" וסיפורי איוב שאיבד את כל נכסיו רק לצורך המבחן לא נראו הגיוניים בכלל פתאום.

ישבתי עם עצמי וחשבתי מה עושים אם אין דת. נזכרתי שבכל בתי הספר שלי שרתי במקהלות. גם בשני בתי הספר ביסודי וגם בישיבה. נזכרתי שמאז ומתמיד אני מתופף על שולחנות וכותב שירים ומזמזם אותם לעצמי וממציא להם לחנים. נזכרתי שביסודי החילוני מאוד אהבתי את שיעורי המוזיקה ושידעתי לקרוא תווים בצורה חלקה. תמיד היה בי משהו רוחני. משהו שהחזיק אותי מעל המים והדת לא נתנה לי תשובה ברורה מה הוא. הבנתי שזו כנראה מנגינה סמויה ושמה שאני באמת רוצה לעשות זה ללמוד מוזיקה.

הפסקתי ללמוד בישיבה למרות שההורים לחצו שאחזור, והרבנים לחצו שאחזור, ואפילו סגן ראש הישיבה בעצמו ניהל איתי שיחה והמחנך שלי הגיע אלי מהישיבה בנחלים עד הבית בפתח תקווה רק כדי לדבר איתי.

שום דבר לא שכנע אותי והפסקתי ללמוד לגמרי למשך כמה חודשים.

אחרי מאבקים ארוכים וכשאני בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות התגלגלתי לכפר הירוק, וכאן התחילה תקופה טובה שבה רוב השדונים נעלמו.

הגיע הזמן להחזיר לאט לאט את הפקק אל הבקבוק.

בתקווה שהשדונים הקטנים ישאירו חלק קטן או גדול יותר מהם על הדף ויניחו לי קצת.

הם עדיין שם וכנראה לא ייעלמו לגמרי אבל אולי, רק אולי, אלמד לרתום אותם למקומות טובים יותר.