שירים ונושאים אחרים

לכל אחד יש רגעים שבהם הכל נראה נורא

ורגעים בהם כל דבר מצליח

רגעים בהם על כל משפט נדלקת נורה

ורגעים בהם הכל נראה זניח

יש רגעים קטנים של שגעון גדלות

ורגעים בהם השגעון מוחלט

רגעים בהם האפלה סובבת אותך

ורגעים בהם פתאום האור מגיע

לכל אחד יש צרות

לכל אחד יש בעיות

לכל אחד יש תקוות

אבל לא לכל אחד יש אותך.

יש רגעים שבהם הכל נופל לך מהיד

ורגעים בהם הכל נפתר מייד

יש רגעים בהם אתה נראה זוועה

ורגעים אתה הכי יפה של אמא

לכל אחד יש רגעים של אכזבות קשות

ורגעים כ"כ יפים עד שבא לך לבכות

רגעים בהם על כל מילה נאמרת שורה

ורגעים בהם הכל מלא בשקט

לכל אחד יש צרות

לכל אחד יש בעיות

לכל אחד יש תקוות

אבל לא לכל אחד יש אותך.

יש רגעים בהם על כל מילה נאמרת שורה

יש רגעים בהם הכל מלא בשקט.

אני רק בן 23 ועוד כל החיים לפניי.

אז למה זה מרגיש כאילו אני זקן בהרבה?

אולי בגלל אינסוף המחשבות שמתרוצצות לי בראש על העתיד והשאלות שמתלוות אליו: "מה יהיה?" "במה אעסוק?".

אולי בגלל הפחד הישן ההוא לאבד אחיזה, הרצון לייצב את עצמי כלכלית מתנגש עם נטיית הלב שלי שאומרת לי להשליך את הפחדים לצד ולעשות את מה שאני אוהב. החיים הם ממילא לא דבר בטוח, אז למה אני רוצה כל כך להרגיש ביטחון?

פעם, אני אומר לעצמי, פעם הכל היה קל יותר. לא הייתי צריך לחשוב יותר מדי על עצם הקיום שלי. הייתי עוד ילד שההורים שלו דאגו לו, ואם לא הם אז המסגרות שבהן הייתי דאגו כמעט לכל צרכיי וזה השאיר לי חופש לעשות את מה שאני אוהב- מוזיקה- בלי חשש.

המציאות הזו השתנתה. התבגרתי עוד קצת, לא הרבה, והגעתי למצב שבו אני זה שדואג לכל צרכיי. אם זה מגורים, אוכל, הוצאות שוטפות- הכל ללא עזרת ההורים. והמצב הזה מפחיד אותי וחונק אותי במקום כלשהו. בפעם הראשונה מאז שהתחלתי להתעסק בתחום אני מוצא את עצמי משותק כמעט לחלוטין. לא כתבתי שיר כבר כמה חודשים למרות העובדה שמנגינות ומשפטים מסתובבים לי בראש בלי הפסקה.

החלטות הן לא דבר פשוט. הן אולי הדבר הקשה ביותר בחיים כי צריך לדבוק בהן ולמצוא את האנרגיה להמשיך בדרך בה בוחרים. להפסיק להסתכל על כל השדים שמסביב ופשוט לעשות. ולי באמת קשה לאזן בין כל זה. אף פעם לא הייתי מולטיסאסקינג ואף פעם לא באמת עמדתי ברשות עצמי בצורה הזו.

אצל ילדים כל מה שמעניין זה הרגע הבא, הריגוש הבא, החפץ המסקרן הבא או ההרפתקאה הבאה.

אצלי זה היה השיר הבא שאכתוב, הפעם הבאה שבה העט יגע בנייר וישאיר בו את חותמו. הרגע בו היד תגע במיתר ותלביש לטקסט שכתבתי בגדים, אופי משלו, צורת הגייה וביטוי משלו- לחן.

כעת הכל מתערבב. הצורך לחיות בביטחון כלכלי עומד מול השאיפה ללכת עם רצון הלב וזה מבלבל כל כך. פעם זה גובר, ופעם השני. אני מוצא את עצמי נקרע בין שני העולמות ולא מסוגל להגיע להחלטה אמיתית, וההשלכות של חוסר ההחלטה הזו הן שבאף עולם- לא זה הכלכלי ולא זה האומנותי אני מצליח לייצר איזשהי פריצת דרך או התקדמות כלשהי. שניהם פחות או יותר עומדים במקום. 

אני יודע שאף אחד מלבדי לא יוכל לקבל את ההחלטה. היא שלי ורק שלי וכל עצה שאקבל יכולה אולי לשפוך אור אחר על הדברים אבל לא באמת לשנות את הדברים כי הם כמו שהם. והם מכאיבים ומייסרים.

צד אחר בי אומר שהלוואי ואלה יהיו הצרות של כולם, אבל לכל אחד יש את השק שלו ועל כל אחד השק מכביד. השאלה היחידה היא אם מרימים את השק בגב זקוף ובגאווה או בגב שפוף ועיניים כבויות. כרגע אני במצב השני ולא מסוגל לקבל החלטה שתגרום לגב להזדקף, ולא משנה איזו החלטה זאת תהיה.

בתקווה שעד הפעם הבאה שאכתוב הדברים ישתנו מעט.

אורי.