בלוג לא לוגי.

אני רואה אנשים
מבויימים מוקלטים
אומרים להם לעשות דברים, ומכל ליבם

ימים ארוכים אני חושבת על איך המטרות שלנו השתנו

פעם רצינו ליצור את המכונה
"לא תעשה לך פסלים"

ויצרנו את המכונה, עם אפשרויות
וכשהן התחברו הן יצרו משהו חדש

היום אנחנו רוצים להיות המכונה
ועושים הכל כדי לחקות אותה

אנשים היום חיים ויוצרים רגעים שמרגישים וניראים כאילו הוקלט בעבר
"זה מרגיש כמו חלק מסרט"

"זה כמו בתמונה!"
הפרצוף שהיא עשתה.. עם הנשיקה המאולצת והעיניים העצומות להפליא
כמה אני אוהבת אותה..
שהיא מסתכלת עליי גם כשהיא ישנה לה..
תוך שניות שהיא נרדמת
קונטרול+S

אני שולטת במכונה?
היא קוראת לי במשך היום
עוברים לי דברים בראש שאני יודעת שהחיסרון הברור שלי
והמוגמר של אלוהים, הוא שאני לא מסוגלת להכיל לאורך זמן
שמישהו יגדיל לי בשקל תשעים בבקשה, לאיזה טרה בייט
פרמטו אותי פליז
עשו גיבויים של כל מה שיש
פנו לי מקום

אני הרגע דיברתי על עצמי בדימוי של מחשב

?

זו הייתה שנת צהריים הכי מבלבלת שחוויתי
והסרט הזה שהוא מצויין כדאי לראות אותו שוב מבלי להירדם באמצע

אולי איתה. אבל היא תמיד נרדמת בסרטים..
היפה שלי..
ששמה עליי ראש כששוכבים בספה..
וכשהיא ישנה עליי והשיער שלה שפוך אחורה
והיא עושה תנועות אציליות עם השפתיים כשהיא כבר עמוק בתוך שינה
זה גורם לי לרצות לבכות. שם נטמע אחד הרגעים היפים בחיי
כשהיא פתאום פותחת את העיניים כשבראש שלי אני חושבת

"תתעוררי, כדי שאומר לך כמה אני אוהבת אותך"

מקום לחדש
אין לי צורך בישן יותר

הוא ניגן בגיטרה והיא הסתכלה עליו..
באה כל הדרך מהמטבח וראתה אותו מנגן כשעיניו עצומות
ופתאום פתח אותן תוך כדי השירה.. הסתכל הצידה..
מלמל.. וגמגם את ההמשך והכל נזרק בעשיריות השניה
והם כבר כמעט קרעו את הבגדים אחד מהשניה..
וכל אותם רגעים עוברת לי בראש הסצינה הזו כשזה אנחנו.
היא ואני. אני והיא.

הגעתי למסקנה שיש סוגים של אהבה
והם תלויים בגורל
"לא נראה לי שהיינו ביחד בגלגול הקודם"
אני שמחה שאני לא מקשיבה למסכים שלך

הוי כמה עוד יש..

אבל זו תמיד ההתחלה.

הגורל הכתיב לנו כבר את מה שיקרה
כמו בסרט
מעבר לכל דמיון
כמו לראות חי בכל מקום

עובדות

היא טיילה איתי בכל העולם
היינו ה...    בכל העולם.
אבל לא נראה לה.

ופתאום האוטובוס התנגש בו..
כמו שהיא כתבה
אהובתו התעוררה באותה שניה
היא הרגישה.

וויל פארל טוב בדרמות.

זה אחד הרגעים הכי יפים בחיים שלי
שאני מבינה שאפילו כשאני שותה קפה לבד..

אפילו שם היא חסרה לי, כשהיא איננה.

אפילו כשאני במיטה מחפשת דרך לאסוף עוד קצת כוחות לקראת יום קשה

את עוברת לי ומתהפכת לי בראש בלי סוף.

לא קשה לי בלעדייך..
כי אני יודעת שאת בטח שוכבת לך עם צ'יפס על הספה..
ואומרת לה "מי פוצ'ולה של אמא מי?"

אבל בהחלט יותר כיף לי איתך..

הרבה זמן לא היו לי בקרים כמו היום..
העבודה שוחקת אותנו

הרבה זמן לא צחקתי ככה
הרבה זמן לא הסתכלו עליי ככה
אפילו לא את

זה לא כמו בסרט

יש סוגים של אהבה וזה אחר..
כמו שלא היה לי עדיין

ובאופן מוזר, בדומה למה שנאמר לי בעבר
ע"י אותו בן אדם ששכחתי.
אני פשוט לא זוכרת.
לא זוכרת מה היה.
לא זוכרת איך אהבתי.

ואם לא הייתי כותבת אז, כמו שאני כותבת עכשיו
סביר להניח שגם לא הייתי נזכרת.

ההבדל הוא שאין פה אפילו שאריות,
רק דברים קטנים שמושפעים מהסביבה
כמו המקום הקטן שאנחנו גרים בו

אז היא אומרת שהדברים הקטנים נועדו להציל את חיינו
אני עדיין בסרט הזה.. אנחנו צריכות לראות אותו, אהובתי.

כשהסתכלתי עלייך ב3 לאוגוסט 2009
זה היה הדבר הקטן שהציל את חיי.

כשחטפתי פלאשבאק שלגמרי התעלמתי ממנו
כי אני תמיד מתעלמת ממה שנראה לי כמו הדמיון שלי
ולא כמו הזיכרון המופלא שלי, או התת מודע.

לא חשבתי שאני אכתוב פה
אבל הייתי צריכה לכתוב במקום כזה..
חשוף..
שאף אחד לא קורא בו.

אני מאוהבת ברמות מפחידות, כאלה שאני לא זוכרת שאני מסוגלת להן
שאני לא מבינה את זה שאני מסוגלת להן ברגע זה
וכאלה שמפחיד אותי לחשוב עליהן בעתיד

אבל המסיכה האמיתית היא הפחד.

פשוט שמעת אותי ופקחת את העיניים
ואז אמרתי לך
וענית לי
me love ya, me love ya plenty...

זה לא סתם.

זה מעבר לכל דמיון.