הכל נאמר ונעשה אין דבר שתעשה ולא עשה מישהו לפניך

ברור לי שאין כבר אף אחד שנכנס לפה,

וברור לי... שזה לא קטע טוב.

ועדיין. משהו שכתבתי לאחרונה:

האמת היא... האמת היא שאין אמת אחת מוחלטת.

יש אנשים שונים עם אמת אחרת, עם הרגשה אחרת, עם כאב דומה אבל עם מטען שונה.

מתהלכים בעולם בחבילות סגורות, מחביאים את האמת מתחת לשכבות של דימויים ותארים.

רוחות רפאים מלנכוליות מקיפות אותך בכל מקום שתלך, מספרות לך סיפורים על שמחה ומשמעות

אבל הוא מכיר כבר את כל הסיפורים, זה פחות מרגש כשאתה יודע כשכולם משקרים.

הם מספרים שאם תאמין, הכל כבר יקרה מעצמו. והוא רק חושב על גודל הזילות,

של לקרוא למאות ידיים עובדות "הכל כבר יקרה מעצמו".

הוא פוקח את העיניים, שינה כבר לא תצא מהלילה הזה...

במקום אחר... שקט.

הים נפרש לו, עמוק, שליו. ברקע נשמעים רחשיהם של הגלים.

מחזוריים, אינסופיים ומרגיעים...

הוא מפעיל את הקומקום, מתיישב באנחה עייפה על כסא במטבח ומדליק סיגריה,

מנסה להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהמחשבות איפשרו לו לישון ומתקשה להצביע על תאריך.

מבחוץ הוא שומע קולות של אמבולנס ושל מכוניות שממהרות למקום לא ידוע. חבל, הוא חושב.

שאיפה... הוא סורק במהירות את החדר שמולו, שניתן לתיאור רק על ידי המילה "בלגן". אבל אותו זה לא כ"כ מעניין

ומה זה משנה בעצם? נשיפה...

והים נהיה סוער, גועש בחמתו על עוול נסתר שנשגב מבינתם של בני האדם, שכן לא להם להבין את הים.

ובין ברק לרעם, בין טיפות מטהרות, הצופה בעל העין החדה יוכל להבחין בספינה קטנה נאבקת על חייה.

ועל סיפון הספינה, צוות הספינה נאבק גם הוא על חייו, הסערה פגעה קשה בספינה ועכשיו הם נאבקים להציל את הספינה...

הקומקום מודיע בקולות ביעבוע כבדים וטקטוק כפתור על כך שסיים, לשניה שכח איפה הוא נמצא ואז זה חזר אליו.

הוא קם להכין לעצמו משהו חם, ומנסה להזכר ביום שהיה: לא יום מיוחד במיוחד, סתם יום מעייף כאחד הימים, ובכל זאת, הוא מזכיר לעצמו, סך הכל התקדמת מאז הפעם האחרונה שניסית...

הוא לוקח לגימה...

והים רק נעשה יותר כועס, ועל סיפון הספינה אנשים מתרוצצים בקדחתניות, מנסים בנואשות להציל את מה שנשאר מהספינה,

והנה בא עוד גל, וזה כנראה יהיה הגל האחרון. ועוד פעם היה מזל, וכך זה נמשך במשך שעות...

בגשר, מתאספים אלו מצוות הספינה שכבר ויתרו, אלו שמאמינים מתפללים, אלו שלא מוצאים אומץ ע"י תמיכה אחד בשני.

הבזק אור. בחוץ רעם מתגלגל...

הוא החליט לתת לשגרה עוד הזדמנות, אז הוא הולך לנסות לנצל את מה שנשאר מהלילה.

הוא מכבה את הסיגריה, משאיר את המטלה של לסדר לשעה אחרת ומכבה את האור במטבח.

הוא הבטיח לעצמו שמחר יתאמץ יותר, הוא מחייך לעצמו חיוך ציני שמגיע מהאזור שמכיר כבר הבטחות כאלה.

נהיה קר... הוא מתכסה בשמיכה, עוצם עיניים... ונרדם.

ובמקום אחר... הים נרגע, כי אי אפשר להשאר כועס כל הזמן, גם אם אתה ים.

ומהספינה? היא לא הצליחה לשרוד את חמתו של הים, טבעה ולקחה איתה את צוות הספינה.

בחוץ נשארו כמה עדויות לכך שהייתה קיימת, פה כמה שברים, שם כובע וסירת הצלה שנכשלה בתפקידה.

ובעוד כמה מאות שנים, הם ימצאו ספינה בלב הים.

היא תהיה פריט היסטורי מרתק שיספר על תקופה אחרת. לכל אדם יש סיפור, אבל אף אחד לא יזכור את הסיפורים האלו

של זה שהשאיר מאחוריו ילדים ואישה, או זה שהשתכנע ברגע האחרון לצאת להפלגה אחרונה לפני שהוא מתמסד לו,

יש שיגידו הים נתן והים לוקח, אבל לא הוא.

חבל, הוא חשב לפני שנרדם, באמת שחבל.

וזהו לעכשיו, כי אין לי מה לשפוך, ובעיקרון הייתי שמח לפידבאק מאנשים אנונימיים.

עד לפעם הבאה