היום ראיתי סרט על זוג שמתחיל לחיות ביחד אחרי קולג'. "הפכים מושלמים".

יש להם המון בעיות, והם ביחד כבר המון זמן ובסוף הם ניפרדים.

לא יודעת למה, אבל הסרט ממש העציב אותי וגרם לי לחשוב על המערכת יחסים שלי, איתו.

הייתה לי היום בגרות בהסטוריה שעברה בסדר נראה לי.

הוא אמר שהוא ידבר איתי מאוחר יותר, מה שהוא לא עשה כמובן. אז לפני שהלכתי לישון שלחתי לו sms. (הטלפון שלו דפוק אז אי אפשר להתקשר, רק הודעות). הוא ישר התקשר מטלפון של מישהו אחר ורצה לדבר איתי.

אבל כנראה שממש נעלבתי המחוסר יחס שפשוט הייתי ממש אדישה ומגעילה אליו.

הוא אמר שהוא רוצה שאני אבוא לישון אצלו מחר, ואני אמרתי (באדישות מוחלטת) שאני לא יודעת.

האמת, אני ממש, אבל ממש לא רוצה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה או איך להגיד את זה, אבל... נמאס לי.

נמאס לי מההבטחות שהוא לא מקיים. מהטלפונים שהוא לא עושה לי לפעמים. מהחוסר התעניינות שלו בי לפעמים.

נמאס לי להרגיש כמו נטל, כמו סתם איזה מישהי שמונעת ממנו להיות עם חברים שלו.

נמאס לי להיות זו שהורסת לו הכל, שלא מספיק טובה, ממש נמאס לי להרגיש כאילו אני סתם בשביל הסקס.

נמאס לי להרגיש שהוא לא מספר לי כלום ונמאס לי לחקור אותו על הכל. למה הוא לא מדבר איתי כבר?

נמאס לי להרגיש שהוא פשוט כבר לא אוהב אותי. נמאס לי להרגיש מנוצלת.

נמאס לי לא לגמור א-ף פ-ע-ם, ושרק הוא גומר תמיד, נמאס לי שהוא לא מנסה לעזור לי בזה אפילו.

נמאס לי להיות בתפקיד 'המנדנדת' שאומרת לו כל הזמן מה לעשות. נמאס לי לדחוף אותו. כאילו, תפתח מוטיבציה בנאדם.

נמאס לי לשבת ולשתוק ליד חברים שלו, או כשהוא רואה כדורגל. (ימח שמו של הכדורגל).

נמאס לי שהוא משקר לי כל הזמן. נמאס לי שהוא מחמיא לי ומתחנף, כי זה פשוט הכל שטויות.

נמאס לי מהזלזול ומהחוסר הערכה, פשוט נמאס לי.

אני יודעת שהוא לא נמשך אלי, אני יודעת שאני לא מעניינת אותו.

אני בטוחה במאה אחוז שמשעמם לו מהסקס איתי ושהוא רוצה לשכב עם אחרות. בטוחה אבל. זה רק הגיוני.

ודי, זה לא חוסר ביטחון ולא כלום.

זאת הרגשה מעיקה ומעצבנת ותקועה ומגעילה.

וברור שאני אוהבת אותו. אבל הוא כ"כ מעצבן אותי ואני לא יודעת למה.

אלוהים ישמור, מה אני בשבילך? אני כלכך מבולבלת. אולי תפסיק לשקר? אני לא יכולה לשמוע את השקרים האלה יותר.

הכל כ"כ ריק. מעניין מתי ימאס לו ממני סופית והוא יגמור את זה כבר. אני יודעת שלי אין אומץ.