הגעתי לסיני, כדי להתנתק. מעולם לא הייתי בהודו או בתאילנד, אף פעם לא צעדתי בהרי פרו ובדרך המוות הנודעת לשמצה ומעולם לא הייתי מרוחק מאינטרנט ליותר מיום. ליבי זועק למזרח אך כל טיולי היו בלב ליבו הדקדנטי של המערב. כאשר הציעו לי ללכת לסיני לפני מספר שנים סירבתי בתוקף מכיוון שאני אזרח צייתן. לפני מספר שבועות ניסו שוב לשכנע אותי לחצות את הגבול והפעם הסכמתי ללא היסוס. אומרים שעם השנים אנשים הופכים לפחות אמיצים מימי בחורתם אך אלו שאומרים שכחו שמבוגרים גם קצת יותר אפאתיים.
חצינו את הגבול. מוזר. בכל פעם שהייתי צריך לחצות את שערי ישראל ראיתי דיילות חייכניות עם אוכל תפל המנסות למכור לי אלכוהול ושאר תופינים. הפעם חציתי שער, עברתי מספר צעדים ופתאום ראיתי חייל המדבר אלי בשפה שכבר שכחתי. מוזר. גבול לא מסומן יש בין ישראל למצרים, גבול שגורם לך לחשוב שאולי פינק פלויד צדקו שכל המלחמות הם בעצם על קווים משורטטים במפה. לאחר הבדיקות הארוכות, מילוי הטפסים המייגעים, יצאתי מעבר לשער של הרפובליקה המצרית וישבתי לנוח. רציתי להתנתק אך הבאתי איתי מספר מכשירים סלולרים, אחד לסקירה השבועית שלי והשני שישמש אותי כמצלמה. כבר שנים שאני לא משתמש במצלמה דיגיטלית והתרגלתי שבכל טיול בעולם תמיד יבלוט לי סלולרי מהכיס. בד"כ הוא ללא קליטה אך הפעם היו שניים ולמרבה ההפתעה לשניהם היו קליטה. אני מסתכל על המסך ורואה il orange"". הגבול הוא בהחלט רק קו דמיוני. שיערתי לעצמי שהקליטה תעלם כאשר אחדור לתוך מעמקי סיני וניצלתי את הרגעים האחרונים של שיחות מקומיות אך השעה הייתה כה מוקדמת והאנשים מהקו השני סירבו לענות.
הייתי עם עוד מספר אנשים בטיול. כולם הביאו את הסלולרי שלהם. הם התנצלו ואמרו שהם תמיד מביאים את הסלולרי אך מנתקים אותו במטוס אך הפעם לא היה אחד כזה ולכן שכחו לנתק. הם רצו לכבות אותו במונית אך גילו שיש להם קליטה לסירוגין ולפעמיים במקום "cellcom" קיבלו "Vodafone" או דברים אחרים. בתור אחד שעבד בתחילת דרכו בתמיכה טכנית הסברתי לכל ה-16 נוסעים במונית שאמורה להכיל מקסימום 14 נוסעים איך מעבירים את הרשת למצב ידני מאוטומטי.
לאחר 45 דקות בידוק בצד הישראלי שמעליי ממוקמים פלזמות המודיעות לי שיש התראות חמורות לחטיפה ומומלץ לי בחום רב להסתובב ולחזור על צעדי, לאחר עוד 45 דקות בצד המצרי עם מילוי טפסים על שפעת החזירים, על אופי הביקור, עוד חצי שעה של התמקחות עם נהגי המוניות על המחיר ולאחר 20 דקות נסיעה שהיו אמורות להיות 30 דקות הגענו לגן עדן. חושה מול ים טורקיז רגוע, מעט אנשים ומסביבך בעיקר שקט מוחלט. הזמנו ארוחות בוקר ובזמן ההמתנה האינסופית לאוכל הסבירו לו ותיקי סיני שפה אין זמן ואני צריך להיכנס למוד סיני כי פה לא עושים כלום. בכלום הארוך שבין הזמנת הארוחה לקבלתה הטלפון שלי צלצל. חששתי לענות כי לא ממש רציתי לשלם מחיר של חו"ל אך שמתי לב שאני עדיין על רשת ישראלית. עניתי לשיחה. שאלו אותי אם אני קופץ לביקור קצר, אמרתי שיכינו כבר את הקפה ואני תכף מזמין מונית מהחושה ומגיע. חברי נעצו בי מבט כועס על הפרת השלווה ולכן התנצלתי שאני מוכרח לנתק את השיחה והנחתי את הסלולרי בכיס. תוך המשך ההמתנה האין סופית לאוכל ניצלתי שאני עדיין ברשת הישראלית ובדקתי את האימיליים שלי, שניתי סטאטוס בפייסבוק וגלשתי לבדוק מה התחדש בארץ. לאחר שהטלפון צלצל בשנית וננעצו בעורי מבטים קשים עוד יותר מאנשים בשולחנות אחרים, החלטתי להעביר את הטלפון למצב לא מקוון. לא יכולתי להביא עצמי לכבות אותו עדיין.
באתי לסיני להתנתק ומצאתי קליטה. חבר טוב אמר לי שסלולרי לא בהכרח סותר התנתקות. אמרתי לו שסלולרי זה עבודה או דברים לא חשובים כמו פייסבוק. הוא אמר לי שגם קריאת ספר ואכילת סחלב לא הופכים את שגרת יומי לחוויה עמוקה ומסעירה. בכל זאת ניתקתי את הסלולרי בעיקר מכיוון שבבגד הים אין כיסים לסלולרי. אשקר אם אומר שמאז לא השתמשתי בסלולרי. צילמתי איתו תמונות רבות, מדי פעם התקשרתי לשאול לשלום הכלבים ואפילו פעם אחת הורדתי שוב אימיילים. למרות זאת הצלחתי להתנתק והבנתי שהשלווה יכולה להימצא גם במקום שבו רשום לך על הסלולרי "il pelphone", במקום שבו המלצרים מדברים עברית צחה ומוכרים פנקייק עתיר קלוריות. הסלולרי לא חייב להיות אויב השלווה. אמנם היה מאוד מרגיע לא לשמוע את הצלצולים המרגיזים בעוצמה הגבוהה ביותר שהמכשיר מספק, היה מנחם לראות נערים מסתובבים ולידם אין סלולרי המשמיע מוזיקה מהרמקולים ולא מהאוזניות והיה מרומם לא לשמוע את השיחות המעייפות והמשעממות של שאר בני האדם. למרות כל זאת הקליטה הייתה מתנה בלתי צפויה שחסכה שקלים רבים ואיפשרה לי את חופש הבחירה. כיבתי את המכשיר כי רציתי, הדלקתי אותו שבחרתי ואני גאה לומר שהשתמשתי בו בסופו של דבר בעיקר כמצלמה.
חזרתי רגוע ומאושר לתור של אלפי אנשים ממהרים לאוטובוס האחרון לתל-אביב. העברתי את הרשת לאוטומטית מתוך הרגל ודאגתי מבעוד מועד להטעין אותו כדי שישמש אותי באוטובוס בתור נגן מוזיקה.
מה המוסר השכל? אני לא בטוח שיש כזה אבל אם צריך למצוא אחד הוא שהניתוק, השקט, יכול להתרחש בכל מקום, זאת הבחירה שלנו. אני בכלל ממליץ לשים את הסלולרי על עוצמה נמוכה יותר, לדבר בהודעות ופחות בשיחות במקומות ציבוריים ובעיקר לשמוע מוזיקה עם אוזניות. השלווה יכולה להיות גם בארץ, אם נאפשר זאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: