הבלוג של מחשבים nana10 \\ "יופי טופי אחלה בחלה"

שדה התעופה בטשקנט. עלינו בטעות על האוטובוס של הכניסה למדינה במקום על האוטובוס של הטרנזיטים. אחרי תור ארוך אצל פקיד הדרכונים הכי איטי באסיה, הוא שאל, מוטרד, תוך שהוא מנצל את מלוא אוצר המילים האנגלי שלו: “ויזה?”. אין ויזה, תמהנו, אנחנו בכלל ליפן. טרנזיט? הוא ניסה. טרנזיט, ענינו לו. ליתר בטחון הוא אמר משהו באוזבקית והצביע בכיוון הכללי של מקום שבו הוא לא נמצא.

באין ברירה, ניסינו את שני עמיתיו לעבודה, המהירים קצת יותר. לאחר התייעצות בת מספר דקות בינם לבין עצמם, האחד הגיע להבנה בנוגע לבעיה שלנו: “תל אביב – טשקנט – טוקיו". הצלחנו אפילו להבין שאנחנו אמורים לחכות לאוטובוס שייקח אותנו לצ'ק-אין של הטרנזיטים. אוקיי. מחכים. ומחכים. ומחכים. עשר דקות נדרשו להם כדי להביא אוטובוס, והפקיד נזעק לקראתו כדי לפתוח לנו את הדלת שנוכל לצאת אליו. האוטובוס פלט איש צוות יפני ששאל אם טרנזיט. כן, אנחנו אומרים לו, ומראים לו את כרטיסי העלייה למטוס שלנו. הוא נבהל. "נריטה! יו קאם, קאם!" הוא אומר בדחיפות כאילו הודענו לו שאנחנו עומדים ללדת בעוד חמש דקות. אנחנו עולים לבדנו לאוטובוס, אומרים לנהג "טרנזיט!”, והוא מיד סוחט את הדוושה ודוהר אל הכניסה אל הטרנזיטים, שנמצאת, כך מתברר, במרחק של כ-32 מטר מהכניסה לצ'ק אין (ויזה!) לטשקנט. שם אנחנו מובהלים פנימה, והמלווה המנומס שלנו מבהיר שאנחנו יכולים לעקוף את התור (שני אנשים) כי הטיסה שלנו יוצאת בעוד פחות משעה.