כבר שבוע אני חיה בתחושה שאין זמן, כאילו לגמתי שלוק גדול מדי מקוקטייל קייצי של "פטליזם סאוור" מתובל בקמצוץ Carpe Diem. פעם קראתי באיזה מקום שכשמשתכרים לא מחליפים שמחה בעצב או להיפך, אלא פשוט חווים בעוצמה רבה יותר את אותה ההרגשה שישבה לנו בגרון כשלגמנו. אולי עם מוות זה גם ככה. קשה לי להאמין שיש מישהו שזה משמח אותו, אבל אחרי ההלם הראשוני, כשערפל הדמעות מתאדה מהעינים והן חוזרות להביט נכחן אל המציאות, אנחנו משתמשים באובדן כדי לאשש את האמיתות הבלתי שבירות שהחזקנו בהן עוד קודם: יש מי שזה גורם לו להתחזק באמונתו שלמרות הכל - יהיה טוב. יש מי שזה רק גורם לו לצעוק בקול ניחר "איזה חרא עולם".
כשערן טל מת, ביום ראשון לפני שבוע, לא הצלחתי להבין במה דברים אמורים. ערן? טל? ערן מ-ynet? ערן עם האופנוע? ערן שאכל בריא מדי? ששמר על הגוף כאילו היה מקדש? שחייך גם מתוך שינה? שתמיד רץ ממקום למקום כמו הארנב של עליזה בארץ הפלאות? אין מצב שזה אותו אחד. אז זהו שיש, לחשו לי החיים.
הוא היה ההיפך הגמור ממני. אבל ממש. לדעתי, לא היה לנו אפילו דבר אחד במשותף - לא תחביבים, לא הרגלים, לא אמונות. ובכל זאת, הוא היה אחד האנשים היחידים שהכרתי בבגרותי ובכל זאת כיניתי אותם חברים. ככה עם כל המשמעויות הנלוות.
הוא היה של כולם וכולם היו שלו. אם בחייו עוד הרהרתי בזה שיש כמה אנשים שרק עושים כאילו, ולא באמת מחבבים אותו - אחרי שהוא מת הבנתי שלא הייתי קטנת האמונה היחידה שנפלה ברשתו של הדייג הכי אופטימי באוקיינוס. לא רק אני לא יכולתי לסרב לכנות הבלתי נגמרת שלו. לחוסר הציניות המשווע שלו, שנראה לי לפעמים נאיבי עד כאב ולפעמים דברי אלוהים חיים.
תבינו, בהתחלה, כשרק פגשתי אותו, לא הבנתי מה דפוק בו. היה לי חשק לסנן לעברו "מה נהיה עם החיוך הזה מה? עשה טובה, אל תקרא לי רוני'לה ותפסיק לחבק אותי כבר". חיפשתי את המניפולציה שמאחוריו. לקח לי זמן, אבל בסוף קלטתי: זה הוא. באמת. WYSIWYG אמיתי.
עם השנים כולנו מתקהים, ממשק המשתמש שלנו מסתבך ואנחנו מחפשים מקלט מהחיים בתוך בדיחות שחורות וציניות בלתי נסבלת כמעט. רובנו מעדיפים להתמודד עם האכזבות והפגיעות והנפילות והפחדים באמצעות רשת קורים עמידה בפני תמימות, כנות, חברות, הרפתקנות. ורק ערן - באופן כה בלתי צפוי - זרק זין על כל המוסכמות. וככה, בדרך הכי לא מקובלת - היה מאושר. הוא היה מאלה שחיו את האימרה "צעיר לנצח". וגם מתו אותה.
כמה ימים לפני התאונה רצינו לקפוץ אליו לביקור, לבחון את מנטרת ה"לא שותה, לא מעשן ולא אוכל חיות" שלו. הוא היה עסוק ואנחנו לא הספקנו. כמו כולם. כמו כל כך הרבה דברים שאנחנו המבוגרים לא מספיקים. בלי שאנחנו שמים לב הדקות הופכות לשנים, ואנחנו מחמיצים כל כך הרבה דברים בדרך. גם את ערן.
היה שלום ערני ותודה על האופטימיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
