מי לא מכיר את סידרת GTA, הסידרה בה את מגלמת פורעת חוק ("פושעת") אשר הצעידה את הז'אנר קדימה. איזה כיף להשתולל, לכסח אזרחים תמימים, לרצוח שוטרים, לגנוב, לנאוף, לשדוד ולברוח. וזהו אינו המשחק היחיד (מי אמר Postal), אולם זה המשחק שעורר את המהומה העיקרית בתחום.
בעבר הוגשו כבר מספר תביעות כנגד מפיקי הסדרה (רוקסטאר וחברות האם Take 2 וסוני אנטרטיינמנט). כך ב-2003 הוגשה תביעה בגובה 246 מליון דולר מצד משפחותיהם של שניים קורבנות שנורו בידי נערים עת נסעו במכוניתם בהרי סמוקי בארה"ב.
ב-2005 הוגשה תביעה כנגד נער שרצח שלושה שוטרים בעיירה Fayette. הרוצח באותו עניין אמר בשימוע שנערך לו כי "החיים הם כמו משחק וידאו. אתה תמות מתישהו".
כך גם לפני כמה ימים הוגשה תביעה נוספת, בגובה 600 מליון דולר שהוגשה על ידי בני משפחותיהם של שלושה שנרצחו על ידי נער בן 14 בשנת 2004 בניו מקסיקו. לטענתם, אלמלא המשחק (גירסת ה-Vice City) הרצח לא היה מתרחש. המשחק הוגדר על ידי התובעים כ"סימולטור לרצח.
אמנם אלו מקרים שקרו באמריקה, אך גם בארץ אנו שומעים על הורים רבים (ואחרים) הטוענים כי משחקי המחשב משחיתים את הנוער (למסקנות שונות ראו כתבה מרתקת המפנה למחקר מעניין).
נכון. נערים (ונערות?) רבים מסיימים "לילות לבנים" טרוטי עיניים לאחר שירו בכל מה ומי שזז, רצחו שוטרים ושדדו אלמנות. ונכון, משחקים הם לפעמים אלימים ואולי אפילו מעודדים אלימות אצל המשתמשים הצעירים יותר. אולם זו אינה כל התמונה. אלמנט חוזר בתביעות הנדונות היה שהנערים, כן כולם נערים, שיחקו במשחק באובססיביות טרם לרצח. כן. וההורים הבחינו בכך.
ואני אומר – מספיק. לא רוקסטאר אחראית על עתיד ילדינו. לא בית הספר אחראי על חינוך ילדינו (מה שאתם שומעים). אפילו לא משרד החינוך או המורים הפרטיים שאנחנו לוקחים.
רק אנחנו אחראים לחינוך ילדינו!!! אנחנו רגילים יותר מדי להטיל את האחריות על חינוך ילדינו על אחרים.
בתור הורה אני מגלה אט אט, שמה שבית הספר לא יעשה (וזה די הרבה, מה שהוא לא יעשה) נופל עלי. אם אני לא אחדיר בילדי את הערכים הרצויים, את הרצון ללמוד, להצליח ולהצטיין – אף אחד לא יעשה זאת עבורי. אם אני לא אלמד את ילדי לעזור לזקנה לחצות את הכביש ולהרים תרומה למי שמגיע לו – אף אחד לא יעשה את זה. אם אני לא אשגיח על החומרים שילדי נחשף אליהם (ספרות, טלביזיה, מחשבים ואינטרנט) – איש לא יעשה זאת חוץ ממני.
לפחות כאשר מדובר בגילאים לפני גיל העשרה (למזלי עוד לא הגעתי ל-Terrible Teens כך שיתכן שעמדתי כבר אינה רלוונטית בגילאים כאלו), ההורה הוא האחראי העיקרי על הילד, ולו בשל העובדה שבידי ההורה נמצא המפתח. ירצה ההורה, יאפשר לילד לשחק במשחק מחשב או באינטרנט ואם לא ירצה – לא יקנה את המשחק או יתקין תוכנת פיקוח על המחשב או אפילו לא יתחבר לאינטרנט.
ולא די בדיבורים – עלינו להפנים כי מעשינו הם המשפיעים. איך נוכל למנוע מילדינו לשחק משחקים אלימים אם אנחנו עושים זאת לנגד עיניהם? איך נוכל להטיף לילדינו לאכול ירקות אם אנחנו לא עושים זאת בעצמנו ...
הכי קל להטיל את האחריות על מפתחי המשחקים, על בית הספר, המחנכת, החברים (ובהרבה מקרים זה נכון). למרות זאת, לפחות בגיל הצעיר השפעת הבית וההורים אינה תחליפית לדבר. אם נסיר את האחריות מעצמנו בקלות רבה שכזו – הנפגע יהיה הילד.
דוגמא לדברי מעלה מצאתי באותה כתבה באייל הקורא, באחת מהתגובות האחרונות שאני מצטט אותה כאן-
האם משהו יודע על תופעת התבודדות כתוצאה ממשחקי מחשב.
לצערי מבלי שמתי לב בני היקר לי מכל, בתהליך מתמשך של מספר חודשים פתח אורח חיים עצוב בהתחשב בגילו (13) וביחס לעצמו בתקופות אחרות. הוא מסוגר ומבודד ומתקשר באופן מינימאלי עם אנשים. רק בשבוע האחרון לאחר שהחרמתנו לו את המחשב לזמן מה כעונש, הבחנתי בשינוי לטובה בפתיחותו אלינו ואל האחים שלו. חשבתי אם מישהו מכיר חומרים רלוונטים שמדברים על קשר בין הסתגרות למשחקי מחשב אשמח לשמוע ולהיעזר בהם.
"מבלי ששמתי לב ... רק בשבוע האחרון לאחר שהחרמנו לו את המחשב ... הבחנתי בשינוי לטובה...".
נדמה לי שאני לא צריך להמשיך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: