לא עבר זמן רב מאז הפוסט הנדהם שלי כאן ושוב אני נדהם. 'צמעו סיפור.
בריאן בארט בן 22 היה מורה לאמנות תעשייתית, אתלט, מאמן קבוצת ילדים בכדורגל ואדם אהוב על סביבתו. ספטמבר בריאן נורה מחוץ למפעל בו עבד. הוא נורה 3 פעמים מטווח קצר. לאחר מכן התברר שבריאן נרצח על ידי חברו לעבודה (תומס מונטגומרי), לאחר ששניהם ניהלו משולש רומנטי מקוון עם אותה נערה בת 18.
הרומן החל דווקא בין החבר לנערה, שהציג עצמו לנערה כנחת ("מארינס") המתכונן להיות מוצב בעיראק (אכן בעברו היה נחת, אך מזה זמן רב עזב את השירות). הנערה שלחה לחבר מתנות לביתו (כולל הלבשה תחתונה), עד שיום אחד אישתו של זה מצאה את אחת החבילות ובתגובה שלחה לנערה תמונה של משפחתו של החבר. הנערה זכרה את שמו של בריאן מאחת הפעמים בה דיברה עם מונטגומרי, ויצרה עימו קשר כדי לוודא האם מה שאישתו של החבר אמרה היה נכון. הקשר התפתח ונוצר רומן מקוון בין השניים. בריאן, לעומת חברו, הציג עצמו כמות שהוא. בריאן והנערה לא הסתירו את הקשר ביניהם וחברו הפך קנאי.
אלא שבדיעבד התברר שהנערה הינה אם בת 40 וקצת ש"שאלה" את זהותה של בתה כדי למשוך מחזרים מקוונים. דברי ההלבשה שנשלחו היו של הבת וזהותה של הבת שימשה את האם לרומן המקוון שלה.
מי שיעקוב אחר הסיפור באינטרנט יגלה שהפרשה הפכה למבוקשת מאוד בבלוגים שונים, כשכל אחד מוסיף לה נופך משלו עד כדי עירוב נושאים והתייחסות לאתרים שכלל לא היו רלוונטיים (מי אמר Second Life שוב?).
אבל אני רוצה להאיר נקודה אחרת. תגידו – השתגענו??????
ההתמכרות הזו לפלא שנקרא אינטרנט, הזהויות השאולות שכל אחד מאיתנו ממציא בעת הגלישה באתרים שונים, הרצינות התהומית שבה אנו לוקחים את כל הנאמר לנו באינטרנט (החל מפישינג במייל וכלה בצ'אט עם נערות בנות 18). מה קרה? איבדנו את ההגיון שלנו? את החוש להבין מה אמת ומה בדיה?
אחד מהטיעונים בבתי המשפט שלא לתת משקל ללשון הרע ולזבל הנפוץ בתגובונים (טוקבקים) הוא שכולנו יודעים בדיוק שאין כל פיקוח על הנאמר בהם ולפיכך אנחנו מקנים לנאמר בהם משקל נמוך עד אפסי.
הנה באה המציאות, טופחת על פנינו ומגלה לנו שלמעשה תאוריה לחוד ומציאות לחוד. במציאות, אנחנו נקנה כמעט כל סיפור שמי שיושב בצד השני של הקשר האינטרנטי יספר לנו. אולי הגיע הזמן שנחזור להבין שהאינטרנט אינה המציאות ולמעשה אנחנו מנסים לחיות בתוך בועה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
