הבלוג של מחשבים nana10 \\ "יופי טופי אחלה בחלה"

every now and then החרדים מפגינים בירושלים - בין אם זה נגד פתיחת חניון בשבת, נגד מעצר האם המרעיבה או נגד העתקת הקברים מבי"ח ברזילי באשקלון.

אני רק רוצה להזכיר לכל הנוגעים בדבר - חרדים ומשטרה כאחד - שיש ברשותי מלאי מתחדש תמידית של חיתולים צואים, החביבים כל כך כנשק ביולוגי אלטרנטיבי. מוכנה למכור סטוקים לכל המרבה במחיר.

גליה פסי קיטרו הכינה. וויייי!

אם יש משהו שהורים מתחילים לומדים מהר, זה לזהות את בוא המטח. נחמד מאד שתינוקות הם יצורים מתחשבים מספיק כדי לחרבן בקול תרועה רמה, אבל יש מטחים מלאי תפוקה, ויש מטחים שהם בעיקר רעש וצלצולים, וכשההורים הנרגשים רצים להחליף לילד חיתול הם מגלים בקושי כתם קקי אחד קטנטן. רמאות!

אי לכך, אני פונה לחברות החיתולים: אנא, הפסיקו לפתח חיתולים עם מרכזי ספיגה שונים, הפסיקו לרדוף אחרי החיתול שיספוג עוד יותר מזה של המתחרים. העם - או במקרה הזה, אני - דורש את הדבר הבא בתחום: חיתולים עם מד-קקי (חרבנומטר © ® ) בילט אין.

הרעיון נורא פשוט: לכל חיתול יוצמד פס נאה למראה ואינטואיטיבי לקריאה (הסקאלה אדום-צהוב-ירוק תעשה את העבודה) שיזהה מתי החיתול מלא - ועד כמה. חיתול יבש ישאיר את החרבנומטר בתחום הירוק, שלולית שתן קטנה או שלולית קקי ייצוגית יעלו את החרבנומטר לתחום הצהוב, ואילו חיתול ספוג נוזלים או מלא בקציפת חרא בצבע כורכום (עם או בלי גושישים, וסליחה על התיאור הגרפי) יצבעו את החרבנומטר בצבעי אדום זועקים עם אופציה לאזעקה קולית. כך, בהצצה פשוטה מתחת לבגד, יוכלו הורים רבים לזהות עוד לפני שהתינוק מפגין חוסר מנוחה, האם יש צורך להחליף חיתול ועד כמה המצב גרוע או דחוף.

נ.ב

לא אתנגד לקבל תמלוגים.

עוד בעת שירותי הצבאי עברתי לגור בתל-אביב. הייתי בודד בעיר הגדולה ולרוב שהייתי חוזר מהעבודה בחרתי בדרך הארוכה יותר כיוון שסבבה רחובות ראשיים עם ערב רב של אנשים ורעשים שנעמו כל-כך לאוזניי. גם כיום, בכל פעם שאני מרגיש שהחיים עולים על גדותיהם ואני צריך קצת שקט אני הולך ישירות לרחוב סואן כגון דיזנגוף ונרגע עם הכאוס הנפלא של תל-אביב.

אני לא חוגג את הסילבסטר. אל תדאגו, זה לא מקרה של יהדות עמוקה ולא חכמה שמוצאת לה סיבה מופרכת לא לחגוג. אני לא חוגג בסילבסטר כי אני בחור שנולד זקן אם תשאלו חברים קרובים. הם כנראה צודקים אבל האמת שעדיין לא מצאתי סיבה טובה לחגוג במחירים מופקעים במקום צפוף מדי ורועש מדי. אך אני גם מבין שאלו הדברים ההופכים את העיר הגדולה למה שהיא ואסור גם לזקנים והנרגנים מביננו להרוס את רוח הנעורים ששורה על תל-אביב.

בערב סילבסטר האחרון פשטה המשטרה על כ-10 מועדונים וסגרה אותם בתירוצים שונים שהעיקרי שבהם הוא "קיבולת מעל המותר". גם בצבא לא הצלחתי לספור כ"כ מהר 20 אנשים במחלקה שלי כאשר הייתי חניך תורן, אז אין לי מושג איך שוטר אחד מצליח לספור יותר מ300 איש במועדון בתוך דקות ספורות ולהכריז שהמסיבה מבוטלת. אבל הדיון צריך להיות נסוב לא על עניינים טכניים כאלו או אחרים אלא על העיר העברית הראשונה המשנה פניה. תל-אביב היא המקום שבו מתרחשים דברים, המקום שבו מאות אלפי ישראלים מתקבצים כדי להיות ביחד או לבד, המקום שמוביל טרנדים, אמנות ועוולות. תל-אביב היא המיקרוקוסמוס לחברה הישראלית הפלורליסטית שיכולה להכיל לתוכה את כולם. או ככה לפחות היה בעבר. תל-אביב הופכת להיות עיר לבנה תרתי משמע. עיר לעשירים בלבד, עיר של משפחות בורגניות מהמעמד הבינוני גבוה, בתי קפה יקרים להחריד שבה ארוחת בוקר של קיבוץ עולה מעל 50 שקלים, עיר שבה חיי הלילה נגמרים ב1 בלילה אלא אם כן בא לך לנדוד לאזורי פרזות.

אני לא תמים ומודע לכך שתל-אביב תמיד הייתה עיר של עשירים אבל בעבר היה יכלה להכיל גם צעירים, אמנים, בליינים שהפרו את העיר והפכו אותה למה שהיא. בשנות ה70 חלה ירידה מהעיר, בעיקר של צעירים עד שציץ' נתן תמריצים לצעירים לגור בשנקין, רחוב מוזנח אז. נראה שהתמונה הזו חוזרת על עצמה אך הפעם ראש העיר הקפיטליסט והמיזנתרופ די מרוצה מעצמו ומתוכניותיו ויודע שעל כל צעיר שילך יבנה מגדל יוקרה לאחרים. כאשר ידידה שלי הגיעה מניו-יורק לפני כמה שנים הסברתי לה שבתל-אביב במרחק נגיעה יגור הסטלן, השכן שלו יהיה אמן ומעבר לרחוב גם איש העסקים והמשפחה הבורגנית. כבר לא.

לפעמיים אני מרגיע את עצמי ואומר שאולי מעז יצא מתוק. גסיסתה של תל-אביב מפרה את בת-ים וחולון שנודעו עד היום רק בשם "הערים שמפריעות לי להגיע לתל-אביב". מתרחשים שם דברים טובים עם תנופה של בנייה, עשייה, תרבות יפה ואף חיי לילה. אמנם עוד רחוק היום שבו אנשים שבאים מהפריפריה יאמרו "אני הולך להצליח בגדול בחולון" אך אולי אלו שנולדים עכשיו יאמרו זאת. ולמרות זאת אסור לנו לוותר ואנחנו צריכים להמשיך לחגוג בתל-אביב וללכת למועדונים צפופים כי זה הדלק של רוח הנעורים. חברים שלי בעבודה דיברו כל ארוחת הצהריים על פתיחת הקניון החדש בכפר-סבא, קניון G שמו בישראל. אני רק מקווה שבתל-אביב יתלהבו גם על דברים אחרים כי ערי קניונים יש לנו מספיק.

 

שנת 2010 מתקרבת בצעדי ענק וזו הזדמנות טובה לסכם עשור של שינויים טכנולוגיים. עבורנו, בערוץ המחשבים של nana10, זה היה עשור של תהליכים – דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים והיום הם מובנים מאליהם. מעניין אותנו לשמוע את החוויות האישיות שלכם ואיך אתם מתייחסים לשינויים העצומים שעברו עלינו.

ספרו לנו איך הטכנולוגיה עיצבה את חייכם בעשור האחרון, כשכל יום נתמקד בצדדים אחרים של התקופה. מדי יום או יומיים נעלה נושא חדש לדיון, המאיר אספקט אחר של העשור, מצמיחת הבלוגים והביטוי האישי ברשת ועד  המעבר מדיסקטים גדולים שהכילו כמות זעומה של מידע לאחסון המידע בענן. תוכלו להשאיר לנו טוקבקים עם הסיפורים שלכם (באתר nana10) או לשלוח לנו מייל.

ומה יצא לכם מזה? בין שולחי התגובות שנבחר לפרסם באתר נגריל מדפסות של אפסון, נגני מוזיקה מתנת סאנדיסק, את המדריך העברי לאייפון של זיו קיטרו ועוד. זוכים ראשונים יוכרזו בסוף דצמבר, וסיבוב נוסף של זוכים יוכרז בינואר.

כתבו לנו, אנחנו מחכים לשמוע על העשור שלכם.

תקציר הפרק הקודם: HOT ניידה את קו הטלפון שלי לאדם אחר, מבלי שוידאה האם הוא באמת הבעלים של הקו (ובניגוד להנחיית משרד התקשורת בעניין). לאחר יומיים של ריבים מול מוקדי השירות של HOT ובזק, והתערבות אמיצה של מוקד הניידות של HOT, הוסכם שהקו שייך לי, ולאחר יומיים נוספים הוא שב למקומו הטבעי.

הוט הבטיחו פיצוי, כהוכחה לכך שהחברה לא מתחמקת מהאחריות שלה בפרשה.

לפני כשבועיים, שבוע וחצי לאחר שהבטיחו שישלחו פיצוי, הוא אכן הגיע. ואכן, איזה פיצוי מפואר זה היה (NOT): זוג שוברים של "טעמים / נופשונית", שניתנים לניצול במספר מסוים של מקומות (מוגבל להזמנה מסוימת בכל מקום) בסכום של כ-50 שקלים לשובר.

א-הא.

אז עכשיו אני יכולה להזמין ופל בלגי יחיד בדר' לק, שתי פיצות אישיות (בלי תוספות!) בפיצה האט, קפה ומאפה ברשת ווטאבר, ועוד כמה קשקושים ממין זה.

אני מניחה שהוט בונים על זה שלא יהיה לי כוח לריב איתם שוב ולנסות להסביר להם ש-50 שקלים לאדם זה *לא* פיצוי הולם עבור שיחות עבודה שנמחקו מהתא הקולי ושיחות אחרות שלא הגיעו, ועבור אי עמידה בהנחיות משרד התקשורת. ובכלל, אם אתבע אותם בבית משפט, זה יעלה להם הרבה הרבה יותר. but then again, למי יש כוח.

הזדקנתי. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים שבהם כשרציתי לשמוע מוזיקה, הכנסתי דיסק למערכת, וכשרציתי להעביר שיר - לחצתי על Forward. בעצם, אולי אני לא מתגעגעת למכשירי הקומפקט דיסק כמו לידיעה מה מפעיל מה. חיפוש אחר סדר או היגיון כלשהו.

היום, אני מאזינה למוזיקה בעיקר דרך האקס בוקס שמחוברת למחשב. כדי להעביר שיר צריך למצוא את השלט הנכון (אם אני לא זוכרת שעושים את זה דרך הגיימפאד), להפעיל את האקס בוקס (אם השלט נרדם), להגיע לממשק השליטה ולהעביר שיר. הסיכוי שבדרך אלחץ על משהו לא נכון ואגיע איכשהו לממשק הגלריות או לסצינה מתוך המטריקס שבדיוק ראינו אתמול בבלו-ריי (זמני. קיבלנו לבדיקה) גדולה יותר מהסיכוי שבסופו של דבר אפטר מהיבבן ששר ברקע ועוד שניה אחת איתו ואהיה מוכנה לשבור את המכשיר, רק שישתוק.

לאט לאט אני הופכת לזקנה נרגנת שלא מסתדרת עם טכנולוגיה ולא יודעת איך לתכנת שעת הקלטה בוידאו, שלא לומר ללחוץ על ה-Play. וזה מבהיל.

:-(

יש לי וידוי לא פשוט שאני חייב להוציא לאוויר העולם: "אני אוהב את נינט". אז לפני שאתם נחנקים ושואלים איזה אדם שפוי שאינו ילדה בת 12 יודיע קבל עם ועדה על כך שהוא א ו ה ב את נינט, אך יש לי גם סיבות טובות לכך, מדעיות, רציונאליות שלא מתבססות רק על החיוך המקסים שלה .

אני אוהב את המילים הפשוטות, למרות שביקורות ארסיות אמרו שהיא כותבת כמו ילדה מפונקת חסרת מילים. אם הם היו בודקים היו מגלים שגם המילים של פיג'י הארווי אף פעם לא התעלו לרמה של ייטס. הנה תרגום מהיר משירה cat on the wall:

"שמרתי את הקול שלך מהטלפון

ניגנתי את שוב במזכירה האלקטרונית

זה באמת נשמע כאילו אתה עושה חיים

אני יוצאת החוצה לשמש הצהריים"

שהחברים שלי שמעו את זה הם חשבו שאני ציני אבל כאשר הוכחתי להם שיש לי בנגן המוזיקה את כל השירים של נינט כולל את האלבום הראשון שהיה סביר אך עם רגעים טובים הם חשבו שמשהו לא בסדר איתי. נאמרו לי אין ספור מילים שרובם לא נעימים לקוראים אבל אחד שזכור לי הוא "נינט מסריחה מרוקפור וזה החלק היחיד שטוב בה".



ניסיתי להבין את סוג הקסם שלה עלי. האם זה רק בגלל שיש לי חולשה לאנשים שמנסים להיות איכותיים, לצאת מהשבלונה שהתוו להם? אולי זה החיבה לבחורה שיצאה מחור בדרום בדיוק כמוני. בצבא אף אחד לא ידע את ההבדל בין קריית גת לשדרות וחשבו שאנחנו מאותו הכפר. גם כולם האמינו לי שיצאתי איתה אך זרקתי אותה כי הייתה שמנה מדי לטעמי. חבר שלי טען שהיא העופרה החדשה שלנו, המזרחיים. כלומר, זמרת שבאה מאותה שכונה, שרוצה לצאת מהתבנית שההגמוניה התוותה לה. עפרה התגלתה בפסטיבל הזמר המזרחי ונינט בכוכב נולד המגלה זמרים הרחוקים מהמרכז (הראל מויאל, סעדו, מעודה. זהו מפה כבר הפסקתי לעקוב אבל מגלים לי שגם רוני דלומי מעדות המזרח ומחור ליד באר-שבע). אותו חבר טען שנינט היא טרגדיה ושאף אחד לא ייתן לה לצאת מהתבנית שכוכב נולד התוותה לה, כלומר בובה יפה שאמורה לספק בנות 12 צורחות. הוכחה לכך הייתה בפסטיבל ערד האחרון שבו חלק מהקהל עזב ואחרים צעקו לה לרדת מהבמה. נינט נמצאת בין הפטיש לסדן מכיוון שהקהל הישן שלה מרגיש שבגדו לו למרות שנינט לעולם לא הוציאה דיסק פופי מתקתק שקורץ רק לילדות בנות 12 ומצד שני הקהל שאמור לצרוך את שירה, אנשים בוגרים יותר, אוהבי רוק לא מוכנים להאמין שהמאמי הלאומי הגרה בכיכר המדינה מסוגלת לבעוט ולומר משהו שהוא מעבר למכונת היחצ"נות של טמירה ירדני. אז עכשיו אני מנסה לשכנע אנשים לבוא איתי להופעה של נינט טייב. התשובה עוברת מבוז גלוי, לתירוצים שונים כמו "אני בדיוק באותו יום מענה את עצמי במרתון איריווזיון" עד ל"אין מצב שזה נכנס לרזומה שלי". אולי בסוף אני אלך לבד או אולי עם אחיינית בת ה-12 שבטח הולכת להיות מאוכזבת מאוד מהצרחות המרגשות של נינט.