הבלוג של מחשבים nana10 \\ "יופי טופי אחלה בחלה"

שנת 2010 מתקרבת בצעדי ענק וזו הזדמנות טובה לסכם עשור של שינויים טכנולוגיים. עבורנו, בערוץ המחשבים של nana10, זה היה עשור של תהליכים – דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים והיום הם מובנים מאליהם. מעניין אותנו לשמוע את החוויות האישיות שלכם ואיך אתם מתייחסים לשינויים העצומים שעברו עלינו.

ספרו לנו איך הטכנולוגיה עיצבה את חייכם בעשור האחרון, כשכל יום נתמקד בצדדים אחרים של התקופה. מדי יום או יומיים נעלה נושא חדש לדיון, המאיר אספקט אחר של העשור, מצמיחת הבלוגים והביטוי האישי ברשת ועד  המעבר מדיסקטים גדולים שהכילו כמות זעומה של מידע לאחסון המידע בענן. תוכלו להשאיר לנו טוקבקים עם הסיפורים שלכם (באתר nana10) או לשלוח לנו מייל.

ומה יצא לכם מזה? בין שולחי התגובות שנבחר לפרסם באתר נגריל מדפסות של אפסון, נגני מוזיקה מתנת סאנדיסק, את המדריך העברי לאייפון של זיו קיטרו ועוד. זוכים ראשונים יוכרזו בסוף דצמבר, וסיבוב נוסף של זוכים יוכרז בינואר.

כתבו לנו, אנחנו מחכים לשמוע על העשור שלכם.

אם לא שמתם לב אז בזמן האחרון מתחוללת מלחמת תרבות בעוצמת להבות ששורפת מחיצות, חרצובות לשון ואנשים טובים על הדרך. זו מלחמה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, לבין ישראל הישנה וישראל החדשה. הקרב הראשי נערך בשדה המוזיקה בין הזמר המכונה מזרחי לבין כל השאר או לזמר המכונה בעזות מצח "ישראלי". קרב נוסף ניטש גם בעולם הספרות בין צומת ספרים שמוכרת ספרים במשקל לבין אלו הרואים עצמם מגני התרבות שרוצים להגביל את ההנחות על ספרים חדשים. קרבות תרבותיים אחרים נערכים בעיתונות, בטלוויזיה ובכל מדיום אחר.

למה אני בכלל מספר לכם את זה ומוסיף עם מילים לקלחת הרותחת ממילא? מכיוון שמעטים מתייחסים לפן הטכנולוגי וחשוב לזכור שהטכנולוגיה היא אף פעם לא ניטראלית והיא נוקטת קו תקיף ופעיל במלחמת התרבות המתרגשת עלינו. אמנם טכנולוגיה היא רק אוסף של פטנטים והמצאות אבל השימוש בה מאפשר לראות את הדברים בצורה קצת אחרת. חברות הסלולר למשל כבר מזמן אינן רק חברות המוכרות זמן אוויר אלא למעשה הפכו לתמנון ענק המוכר אושר בקופסה מתכתית קטנה ובגלל כוחם העצום הן למעשה הפכו גם לספקיות תרבות ראשיות. חברות הסלולר מאפשרות הורדה של תכנים ישירות לסלולר או דרך המחשב. בזכות או בגלל הסלולר אמנים רבים מתפרנסים דרך ההורדות שלכם. בנוסף, לפני מספר חודשים הוכרזה תחרות מטופשת של סיפור קצר בהודעות טקסט ואף יש מיזם עסקי המאיים ביצרת ספרים המותאמים לפורמט הסלולרי, כלומר קצרים מאוד ובהמשכים.

משה פרץ בראיון לידיעות אחרונות מעיד שחברות הסלולר לא מעצבות קהל אלא מאפשרות פשוט הורדה של מוזיקה והעם הוא זה שקובע ואת השירים שלו, כלומר של משה פרץ, העם רוצה לשמוע. בדיוק על זה יוצא קצפה של חוה אלברשטיין שבאותו עיתון מתלוננת על אותם הפרצים שמתלוננים על קיפוח אך מסתובבים עם מרצדס ומשמיעים רק אותם ברדיו.

אני לא רוצה להיכנס לויכוח של תרבות גבוהה ושל תרבות נמוכה למרות שאני אישית חושב שאפשר להגדיר כאלו ואני רוצה עוד פחות להיכנס לויכוח על מהותה של ביקורת והאם ניתן בכלל לבקר בחירות של אנשים שכל רצונם הוא כפי שאמר רענן שקד בבוטות "לנענע את התחת ולתת בכפיים". אני כן רוצה למתוח ביקורת על כך שחברות הסלולר הפכו לספקיות עיקריות של תרבות, מגמה שרק תתרחב. הפורמט הסלולרי במהותו הוא פורמט נגיש, פופולארי ופחות מחייב. למה אני אומר פחות מחייב? הורדת רינגטונים היא דבר לא מחייב מכיוון שזה לא שיר שלם אלא בד"כ פזמון. באופן כזה אין אפשרות להתחבר לשיר וככל שהשיר יהיה יותר קליט, יותר נגיש, פחות מתעסק במילים ויותר בלחן כך כמות ההורדות מן הסתם תגבר.

יש כאלו שיטענו שכמות אינה מעידה על איכות אבל כדי לספק מוצר איכותי יש צורך בהשקעה, מחשבה יתירה, קפדנות לפרטים, דברים שרינגטונים סולדים. כאשר הספרים יכנסו לתחום הסלולר, ולפי פרסומים יש כבר הסכמים עם סופרים אמיתיים כמו יורם קניוק ועוד מתיימרים כמו יאיר לפיד, שוב פעם תהיה בקשה למוצר קצר, מהיר, לא עמוק מדי, לא מסובך מדי כי הנסיעה באוטובוס תכף נגמרת ואין לי זמן לקרוא את זה גם בבית.

בנוסף, חברות הסלולר מספקות לנו קטעי וידאו מהערוצים השונים. אני לא יודע אם גלשתם בזמן האחרון באתרים של חברות הסלולר אבל כל הקטעים שהם מציעים שייכים לתוכניות בידור וריאליטי כאלו ואחרות, חתוכים למערכון כזה או אחר. אל תחשבו שכאשר ערוץ 2 רוצה לייצר תוכנית הוא לא לוקח בחשבון את האפשרות למכור קטעים דרך הסלולרי. דבר זה הופך יצירת סדרות מקור איכותיות ליקר מדי מכיוון שמעטים מאיתנו ירצו להוריד את מעורב ירושלמי למסך 2.2 אינץ'.

אני יודע שאנחנו חיים בעולם של הפרעת קשב רצינית והכול צריך להיות יותר מהיר היום. סרטים שבהם אין אפקטים מסעירים ויש פאזות בין ובתוך הדיאלוג נראים לנו איטיים מדי, וגם בלוגים עם כל הכבוד הם עוד פורמט של הפרעת קשב כי בלוג לא מחויב לסטנדרטיזציה של אורך או כתיבה פורמאלית ואם הבלוג הזה יהיה ארוך מדי מעטים מאוד יטריחו עצמם לקרוא אותו.

מלחמת תרבות היא לא דבר נוראי מטבעו כי זה אומר שלפחות יש תרבות ושלפחות אנחנו חושבים את עצמנו ומציבים מול עצמנו מראה שבה אנחנו שואלים מה אנחנו רוצים להיות. בין הררי המילים הנשפכות לתוך הקלחת מעטים מכניסים את הגורם הטכנולוגי לתוך המשוואה. לגורם הטכנולוגי יש כוח בלתי נתפס במלחמה הזו והוא למעשה הצינור שדרכו אנשים יקבלו או לא יקבלו את התרבות שלהם. הייתי שמח לחיות בעולם שבו חברות הסלולר יחזרו למכור לנו איכות קליטה במחירים זולים ופחות ינסו לדחוף לנו תרבות בערד או דרך הסלולרי וכשלא רואים יסכמו בניהם על מחירים באופן מאוד לא תרבותי. את התרבות שלי אני מעדיף לצרוך ממקומות קצת יותר תרבותיים מחברות סלולר ואני מקווה שעוד רבים כמוני.

יש לי וידוי לא פשוט שאני חייב להוציא לאוויר העולם: "אני אוהב את נינט". אז לפני שאתם נחנקים ושואלים איזה אדם שפוי שאינו ילדה בת 12 יודיע קבל עם ועדה על כך שהוא א ו ה ב את נינט, אך יש לי גם סיבות טובות לכך, מדעיות, רציונאליות שלא מתבססות רק על החיוך המקסים שלה .

אני אוהב את המילים הפשוטות, למרות שביקורות ארסיות אמרו שהיא כותבת כמו ילדה מפונקת חסרת מילים. אם הם היו בודקים היו מגלים שגם המילים של פיג'י הארווי אף פעם לא התעלו לרמה של ייטס. הנה תרגום מהיר משירה cat on the wall:

"שמרתי את הקול שלך מהטלפון

ניגנתי את שוב במזכירה האלקטרונית

זה באמת נשמע כאילו אתה עושה חיים

אני יוצאת החוצה לשמש הצהריים"

שהחברים שלי שמעו את זה הם חשבו שאני ציני אבל כאשר הוכחתי להם שיש לי בנגן המוזיקה את כל השירים של נינט כולל את האלבום הראשון שהיה סביר אך עם רגעים טובים הם חשבו שמשהו לא בסדר איתי. נאמרו לי אין ספור מילים שרובם לא נעימים לקוראים אבל אחד שזכור לי הוא "נינט מסריחה מרוקפור וזה החלק היחיד שטוב בה".



ניסיתי להבין את סוג הקסם שלה עלי. האם זה רק בגלל שיש לי חולשה לאנשים שמנסים להיות איכותיים, לצאת מהשבלונה שהתוו להם? אולי זה החיבה לבחורה שיצאה מחור בדרום בדיוק כמוני. בצבא אף אחד לא ידע את ההבדל בין קריית גת לשדרות וחשבו שאנחנו מאותו הכפר. גם כולם האמינו לי שיצאתי איתה אך זרקתי אותה כי הייתה שמנה מדי לטעמי. חבר שלי טען שהיא העופרה החדשה שלנו, המזרחיים. כלומר, זמרת שבאה מאותה שכונה, שרוצה לצאת מהתבנית שההגמוניה התוותה לה. עפרה התגלתה בפסטיבל הזמר המזרחי ונינט בכוכב נולד המגלה זמרים הרחוקים מהמרכז (הראל מויאל, סעדו, מעודה. זהו מפה כבר הפסקתי לעקוב אבל מגלים לי שגם רוני דלומי מעדות המזרח ומחור ליד באר-שבע). אותו חבר טען שנינט היא טרגדיה ושאף אחד לא ייתן לה לצאת מהתבנית שכוכב נולד התוותה לה, כלומר בובה יפה שאמורה לספק בנות 12 צורחות. הוכחה לכך הייתה בפסטיבל ערד האחרון שבו חלק מהקהל עזב ואחרים צעקו לה לרדת מהבמה. נינט נמצאת בין הפטיש לסדן מכיוון שהקהל הישן שלה מרגיש שבגדו לו למרות שנינט לעולם לא הוציאה דיסק פופי מתקתק שקורץ רק לילדות בנות 12 ומצד שני הקהל שאמור לצרוך את שירה, אנשים בוגרים יותר, אוהבי רוק לא מוכנים להאמין שהמאמי הלאומי הגרה בכיכר המדינה מסוגלת לבעוט ולומר משהו שהוא מעבר למכונת היחצ"נות של טמירה ירדני. אז עכשיו אני מנסה לשכנע אנשים לבוא איתי להופעה של נינט טייב. התשובה עוברת מבוז גלוי, לתירוצים שונים כמו "אני בדיוק באותו יום מענה את עצמי במרתון איריווזיון" עד ל"אין מצב שזה נכנס לרזומה שלי". אולי בסוף אני אלך לבד או אולי עם אחיינית בת ה-12 שבטח הולכת להיות מאוכזבת מאוד מהצרחות המרגשות של נינט.

לקראת פרסום הביקורת על האייפוד שאפל החדש צילמנו סט תמונות שילוו את הביקורת. ואז צילמנו עוד קצת.

Cousin It מגיע לביקור:

דה איצ'י אנד סקראצ'י שואו!!!

* כל התמונות צולמו על ידי נמרוד צוק ועינת חורשי

הפוסט הבא יהיה בעל עניין לחובבי משחקי מוזיקה כמו "גיטר הירו" ו"רוק בנד". אם מעולם לא החזקתם גיטרת פלסטיק ביד, הוא עלול להישמע כג'יבריש מוחלט. ראו הוזהרתם.

אוקיי, אז כידוע, יש משחק "רוק בנד" חדש המוקדש כולו לביטלס, בשם "Beatles: Rock Band", כנראה כדי שלא נתבלבל עם "ביטלס: נבחרת כדורעף נשים" או "ביטלס: חטיף בטעם בננה". הוא נחשף ב-E3 בשמחה והילולה רבה, בנוכחות כל חברי הביטלס החיים ויוקו אונו, והוא מהרמוניקס, החברה היותר חכמה מבין יצרניות משחקי המוזיקה. כך שבניגוד למסחטות הכסף של אקטיוויז'ן – שמעמידה פנים שכל משחק בסדרת "גיטר הירו" הוא עולם בפני עצמו ולא מתקשר עם אף אחד מהאחרים - אפשר לבנות על זה שהוא יהיה משחק רוק-בנד כמו שצריך, עם תמחור הוגן, והתממשקות עם כל המשחקים האחרים. נכון?

נכון?

אז זהו, שלא. "ביטלס", מתברר, הוא משחק נפרד לחלוטין מ"רוק בנד", למרות שהוא, כמעט מכל בחינה מעשית, זהה (השינוי היחיד הנראה לעין היה הוספת ערוצי שירה נוספים, כך שעד שלושה אנשים יכולים לנסות לשיר בו-זמנית). אתם יכולים להוריד בחנות המוזיקה של "רוק בנד" שירים של איירון מיידן או פרל ג'אם או Honest Bob and the Factory-to-Dealer Incentives או מאה להקות אחרות, במחיר הוגן של שני דולר לשיר, אבל אם אתם רוצים לנגן שירים של הביטלס, תצטרכו לקנות במחיר מלא משחק. פיזי. עם קופסה ודיסק והכל. רוצים עוד שירים של הביטלס? אין בעיה, אתם יכולים לקנות אותם מהחנות הוירטואלית - אבל רק אם קניתם קודם את משחק ביטלס המלא, על כל 45 שיריו. זה מטופש בדיוק כאילו כדי לשמוע שירים של להקה כלשהי בסטראו בבית הייתם נאלצים לקנות נגן דיסקים חדש, מיוחד לשירי הלהקה הזו בלבד.

45 שירים, אגב, זה ממש לא הרבה בשביל משחק מוזיקה. "רוק בנד 2" הגיע עם יותר מ-80 שירים. היה אפשר להבין אילו אלה היו 45 השירים המתאימים ביותר למשחק, שנבחרו בקפידה מתוך כל מאות השירים הקיימים של הביטלס. אבל אם ממילא מתוכננות מראש חבילות תוכן להורדה של אלבומי ביטלס נוספים, התירוץ הזה כבר לא תקף. אם השירים האלה טובים מספיק בשביל תוכן להורדה, הם טובים מספיק גם כדי להיכלל במשחק הבסיסי. קשה לחשוב על סיבה כלשהי למספר השירים המצומצם במשחק, מלבד קמצנות.

אפילו אם נתעלם מהעניין הכספי (ולמה שנתעלם?), ההפרדה השרירותית של הביטלס מכל שאר הלהקות בעולם היא אילוץ מטופש, מציק ומיותר. גם אם קניתי את שני המשחקים, "רוק בנד 2" ו"הביטלס" במו כספי, אני עדיין אצטרך להחליף דיסק – ולהמתין עד שיעברו זמני הטעינה ומסכי הפתיחה – בכל פעם שארצה לעבור מ-Day Tripper ל-White Wedding או להיפך.

נכון, כל זה היה נכון גם לגבי "גיטר הירו: מטאליקה". אבל מהרמוניקס ציפיתי ליותר. עד היום היה נדמה שמבין יצרניות משחקי המוזיקה, הרמוניקה היא זו שמבינה את הקטע. הם הבינו שרוק בנד הוא לא משחק אלא פלטפורמה. הם איפשרו לייבא את כל שירי "רוק בנד" ל"רוק בנד 2", והמציאו את חנות השירים המתעדכנת שבועית שנה לפני המתחרים. אבל בעניין הביטלס הם פישלו בענק. ואני חשבתי שרק אקטיוויז'ן עושים דברים מטופשים כאלה.

זאת כנראה לא אשמתם. סביר שהמגבלות האידיוטיות על "הביטלס" הן אילוץ של בעלי הזכויות על השירים. ככה לפחות אני רוצה להאמין. אבל לעזאזל עם זה – ההכרזה הזאת הוציאה לי את כל החשק למשחק הזה. אני אוהב את הביטלס, אבל אני לא אוהב אותם עד כדי כך. אם יש בעולם עדיין מספיק מעריצים שרופים של הלהקה שהתפרקה לפני כמעט 40 שנה כדי להפוך את המשחק לרב-מכר, הידד להם. אני מאחל להרמוניקס הרבה הצלחה, והלוואי שיעשו הרבה כסף (באמת) כדי שימשיכו לפתח את "רוק בנד" - המשחק האמיתי, לא מחלבת כספי המעריצים המסורסת.

AKA: הקומיקס שבתהליך עבודתו נטבע הביטוי "הדינג דונג של בר רפאלי".

לכל טורי לא ארץ לארנבים

זוכרים את האתר הזה, myspace? שפעם התחרה בפייסבוק? לא? בצדק. גם אני לא הייתי זוכר, אלמלא אגף המוזיקה המשובח שלו, myspace music, שמשבוע לשבוע מעבה את הקטלוג שלו ביותר ויותר חומרים.

היום, כשניסיתי להכנס לשם כדי לבדוק מה קורה, נתקלתי במכשול לא צפוי: מייספייס התחילו להסב את הממשק לעברית, ובדרך שכחו לשכור מתרגם, ולדאוג לזה שהקישור למיוזיק יעבוד. אפשר אמנם לפתור את הבעיה בקלות על ידי בחירת US או UK מתפריט myspace international, אבל זה עדיין מעצבן, ובמיוחד השילוב של התרגום העברי הקלוקל עם רוב הממשק, שנותר עדיין על תילו הלועזי.

בולטים בטמטומם התרגום של Home ל"להתביית", הקישור "לספסר ברכוש" שמפנה לדף eujobs ולא לגמרי ברור תרגום של מה הוא אמור להיות, והתרגום של תפריט more ל, אה, מור.