הבלוג של מחשבים nana10 \\ "יופי טופי אחלה בחלה"

אפל והגב"ש הראשי שלה, סטיב ג'ובס, הסירו מהאפ-סטור אפליקציות בעלות תכנים מיניים, או לשיטתה של אפל: כל מה שיש בו פיסת בשר חשופה. אנחנו חשבנו דווקא על הקבלה אחרת.

נוקיה N97 היה אמור להיות מכשיר הדגל של החברה, אבל בחו"ל זה לא כל כך עבד. בארץ, כמובן, הוא להיט מעצם היותו נוקיה. ובכל זאת, יש לו כמה וכמה (וכמה) בעיות - מספיק כדי שסלקום יצרפו לכל מכשיר שנמכר דף שמפרט את הבעיות הללו וירגיעו: "גם אם המכשיר מאתחל את עצמו סתם ככה או קופא, או לא משמיע את הרינגטון שבחרתם - אתם לא צריכים לרוץ למרכזי השירות ולהטריד את הנציגים שלנו. ככה זה. Nothing to see here, people. move along".

זו רשימת הכולה-תקלה-קטנה-לא-נורא המלאה:

(ורק כדי להבהיר: אנחנו לא באים בטענות נגד סלקום, על שהעזו לצרף את הדף. זו לא אשמתם שהמכשיר בעייתי).

עוד בעת שירותי הצבאי עברתי לגור בתל-אביב. הייתי בודד בעיר הגדולה ולרוב שהייתי חוזר מהעבודה בחרתי בדרך הארוכה יותר כיוון שסבבה רחובות ראשיים עם ערב רב של אנשים ורעשים שנעמו כל-כך לאוזניי. גם כיום, בכל פעם שאני מרגיש שהחיים עולים על גדותיהם ואני צריך קצת שקט אני הולך ישירות לרחוב סואן כגון דיזנגוף ונרגע עם הכאוס הנפלא של תל-אביב.

אני לא חוגג את הסילבסטר. אל תדאגו, זה לא מקרה של יהדות עמוקה ולא חכמה שמוצאת לה סיבה מופרכת לא לחגוג. אני לא חוגג בסילבסטר כי אני בחור שנולד זקן אם תשאלו חברים קרובים. הם כנראה צודקים אבל האמת שעדיין לא מצאתי סיבה טובה לחגוג במחירים מופקעים במקום צפוף מדי ורועש מדי. אך אני גם מבין שאלו הדברים ההופכים את העיר הגדולה למה שהיא ואסור גם לזקנים והנרגנים מביננו להרוס את רוח הנעורים ששורה על תל-אביב.

בערב סילבסטר האחרון פשטה המשטרה על כ-10 מועדונים וסגרה אותם בתירוצים שונים שהעיקרי שבהם הוא "קיבולת מעל המותר". גם בצבא לא הצלחתי לספור כ"כ מהר 20 אנשים במחלקה שלי כאשר הייתי חניך תורן, אז אין לי מושג איך שוטר אחד מצליח לספור יותר מ300 איש במועדון בתוך דקות ספורות ולהכריז שהמסיבה מבוטלת. אבל הדיון צריך להיות נסוב לא על עניינים טכניים כאלו או אחרים אלא על העיר העברית הראשונה המשנה פניה. תל-אביב היא המקום שבו מתרחשים דברים, המקום שבו מאות אלפי ישראלים מתקבצים כדי להיות ביחד או לבד, המקום שמוביל טרנדים, אמנות ועוולות. תל-אביב היא המיקרוקוסמוס לחברה הישראלית הפלורליסטית שיכולה להכיל לתוכה את כולם. או ככה לפחות היה בעבר. תל-אביב הופכת להיות עיר לבנה תרתי משמע. עיר לעשירים בלבד, עיר של משפחות בורגניות מהמעמד הבינוני גבוה, בתי קפה יקרים להחריד שבה ארוחת בוקר של קיבוץ עולה מעל 50 שקלים, עיר שבה חיי הלילה נגמרים ב1 בלילה אלא אם כן בא לך לנדוד לאזורי פרזות.

אני לא תמים ומודע לכך שתל-אביב תמיד הייתה עיר של עשירים אבל בעבר היה יכלה להכיל גם צעירים, אמנים, בליינים שהפרו את העיר והפכו אותה למה שהיא. בשנות ה70 חלה ירידה מהעיר, בעיקר של צעירים עד שציץ' נתן תמריצים לצעירים לגור בשנקין, רחוב מוזנח אז. נראה שהתמונה הזו חוזרת על עצמה אך הפעם ראש העיר הקפיטליסט והמיזנתרופ די מרוצה מעצמו ומתוכניותיו ויודע שעל כל צעיר שילך יבנה מגדל יוקרה לאחרים. כאשר ידידה שלי הגיעה מניו-יורק לפני כמה שנים הסברתי לה שבתל-אביב במרחק נגיעה יגור הסטלן, השכן שלו יהיה אמן ומעבר לרחוב גם איש העסקים והמשפחה הבורגנית. כבר לא.

לפעמיים אני מרגיע את עצמי ואומר שאולי מעז יצא מתוק. גסיסתה של תל-אביב מפרה את בת-ים וחולון שנודעו עד היום רק בשם "הערים שמפריעות לי להגיע לתל-אביב". מתרחשים שם דברים טובים עם תנופה של בנייה, עשייה, תרבות יפה ואף חיי לילה. אמנם עוד רחוק היום שבו אנשים שבאים מהפריפריה יאמרו "אני הולך להצליח בגדול בחולון" אך אולי אלו שנולדים עכשיו יאמרו זאת. ולמרות זאת אסור לנו לוותר ואנחנו צריכים להמשיך לחגוג בתל-אביב וללכת למועדונים צפופים כי זה הדלק של רוח הנעורים. חברים שלי בעבודה דיברו כל ארוחת הצהריים על פתיחת הקניון החדש בכפר-סבא, קניון G שמו בישראל. אני רק מקווה שבתל-אביב יתלהבו גם על דברים אחרים כי ערי קניונים יש לנו מספיק.

 

אבהיר מראש: אין מטרתו של פוסט זה לתקוף את ארז אפרתי דווקא. ארז אפרתי הוא רק משל, דוגמה שחוזרת על עצמה כמעט בכל פשע בפרופיל גבוה.

מיד עם פרסום שמו של ארז אפרתי כחשוד בניסיון האונס בנמל תל אביב, החלה סאגה מתוזמרת היטב של כל חבריו ומכריו, לאמור: "הוא מותק של בנאדם, כל כך רגיש ועדין. במו עיני ראיתי אותו מעביר זקנה את הכביש". זה קורה בכל פעם - מעטים העבריינים (לכאורה) שקרוביהם מוכנים להעיד עליהם שהם חארות של בני אדם. העיתונות משתפת פעולה עם המסנגרים מטעם עצמם, כיוון שהם מעצימים את הדרמה ומוכרים טוב יותר את הסיפור. אנחנו כבר לא מצפים להרבה מבני משפחת אלפרון, אבל כשמלח הארץ עושה דבר שלא ייעשה - או אז עולות שאלות מטרידות שקשה לנו להתמודד עימן, ואולי אנחנו גם לא רוצים (כפי שניסח זאת אחד מראשי יחידת האבטחה בה הועסק ארז אפרתי: "אם במקרה של אפרתי לא יכולנו לאתר את הנטיה הזו מראש, אצל מי כן נוכל?").

לכל רחוב יש שם פרטי

אשר מעיד על טיב יושביו

ובכל זאת, נדמה שבמקרה של אפרתי מקהלת עדי האופי היתה מתוזמרת הרבה יותר. אפשר להבין: אפרתי אינו סתם אדם מן הישוב - הוא ממלא אחר האתוס הצהל"י של יפי הבלורית והתואר, שומר ראשו של הרמטכ"ל המביא תחת כנפיו שלום ובטחון בכל אשר ילך. הוא גם מייצג את ערכי המשפחה הנעלים - המקרה הביש תפס אותו ימים ספורים לפני נישואיו, אך ארוסתו הנאמנה הבטיחה לחכות לו והביאה אוכל ביתי אל תא המעצר. בקיצור, ארז אפרתי הוא בחור כארז, ממש א"א.

ברחוב הנשמות הטהורות

הנערים עושים צרות, ונטפלים לנערות

חבריו של אפרתי מיהרו לסנגר עליו - ובמקביל להכפיש את שמה של המתלוננת, השרמוטה הזו, רווקה הוללת שנפגשה עם "ידיד" וחוזרת לרכבה, לבד!, בשעות לא שעות. מה היא חושבת לעצמה, ככה, שהיא מרשה לעצמה להסתובב בשעות כאלה מחוץ לבית? ברור שהיא הביאה את זה על עצמה.

גלגול האשמה לעבר המתלוננת חסרת הבושה, שללא ספק רצתה לנקום בצדיק התמים בו קינאה, הוא טיעון שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש. החל מא' מבית הנשיא, שיום אחד הגיעה לעבודה בחצאית, אז אל לנו להתפלא שהוא לא עמד בדחף ושלח את ידיו; וגם פה, המתלוננת הלכה במכנסיים וגרביונים, אז מה הפלא שלסרן א' לא עמד כוחו והוא היה חייב להסיר אותם ממנה? (לכאורה, כמובן, שהרי ארז אפרתי היה שיכור, ובכלל היה נהג אחראי מאד ולכן שלח את חבריו לכל עבר והוא עצמו רצה להשתין שניה לפני שיתפוס מונית הביתה והוא שכח, הו הוא שכח, מאין בא ולאן הלך).

ברחוב הנשמות הטהורות

שלחו שלושה למאסר, מפני שלא ידעו מוסר

טוב לו, לסרן ארז אפרתי, שיש לו חברים תומכים כאלו, שמוכנים ללכת אחריו באש ובמים. אולם טוב יהיה גם להם, לחברים, אם יעצרו לרגע לחשוב שמא יש בתיק (לכאורה) עדויות חותכות כמו עדי ראיה או הדנ"א שנמצא על גופה של המתלוננת. וטוב עוד יותר יהיה אם הם לא יקפצו ויזעקו בצורה אוטומטית שזו היא ששתלה את הדנ"א במטרה לנקום בו. אני מבינה את החברים של אפרתי, שמכירים אותו בצורה אחת ולא היו רוצים לחשוב שיש בו צדדים אחרים. אבל תגובות אוטומטיות כאלו - מעבר לכך שקל מדי לייצר אותן - לא גורמות לי לחשוב שמא ארז אפרתי או לצורך העניין כל נאשם אחר, זכאי. אם כבר, הן יוצרות בי תחושה של התניה פבלובית - "אתה אמרת משהו רע על החבר שלי, אז אני אכנס בך בכל הכוח ואלכלך עליך". והרי אם יש משהו שהחברים של אפרתי וארוסתו טוענים, זה שמעלילים עליו ומכפישים את שמו. אז לעשות את זה לו זה לא טוב, אבל כשהם מטילים רפש בבחורה שהתלוננה זה כן בסדר?

תקציר הפרק הקודם: HOT ניידה את קו הטלפון שלי לאדם אחר, מבלי שוידאה האם הוא באמת הבעלים של הקו (ובניגוד להנחיית משרד התקשורת בעניין). לאחר יומיים של ריבים מול מוקדי השירות של HOT ובזק, והתערבות אמיצה של מוקד הניידות של HOT, הוסכם שהקו שייך לי, ולאחר יומיים נוספים הוא שב למקומו הטבעי.

הוט הבטיחו פיצוי, כהוכחה לכך שהחברה לא מתחמקת מהאחריות שלה בפרשה.

לפני כשבועיים, שבוע וחצי לאחר שהבטיחו שישלחו פיצוי, הוא אכן הגיע. ואכן, איזה פיצוי מפואר זה היה (NOT): זוג שוברים של "טעמים / נופשונית", שניתנים לניצול במספר מסוים של מקומות (מוגבל להזמנה מסוימת בכל מקום) בסכום של כ-50 שקלים לשובר.

א-הא.

אז עכשיו אני יכולה להזמין ופל בלגי יחיד בדר' לק, שתי פיצות אישיות (בלי תוספות!) בפיצה האט, קפה ומאפה ברשת ווטאבר, ועוד כמה קשקושים ממין זה.

אני מניחה שהוט בונים על זה שלא יהיה לי כוח לריב איתם שוב ולנסות להסביר להם ש-50 שקלים לאדם זה *לא* פיצוי הולם עבור שיחות עבודה שנמחקו מהתא הקולי ושיחות אחרות שלא הגיעו, ועבור אי עמידה בהנחיות משרד התקשורת. ובכלל, אם אתבע אותם בבית משפט, זה יעלה להם הרבה הרבה יותר. but then again, למי יש כוח.

הזדקנתי. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים שבהם כשרציתי לשמוע מוזיקה, הכנסתי דיסק למערכת, וכשרציתי להעביר שיר - לחצתי על Forward. בעצם, אולי אני לא מתגעגעת למכשירי הקומפקט דיסק כמו לידיעה מה מפעיל מה. חיפוש אחר סדר או היגיון כלשהו.

היום, אני מאזינה למוזיקה בעיקר דרך האקס בוקס שמחוברת למחשב. כדי להעביר שיר צריך למצוא את השלט הנכון (אם אני לא זוכרת שעושים את זה דרך הגיימפאד), להפעיל את האקס בוקס (אם השלט נרדם), להגיע לממשק השליטה ולהעביר שיר. הסיכוי שבדרך אלחץ על משהו לא נכון ואגיע איכשהו לממשק הגלריות או לסצינה מתוך המטריקס שבדיוק ראינו אתמול בבלו-ריי (זמני. קיבלנו לבדיקה) גדולה יותר מהסיכוי שבסופו של דבר אפטר מהיבבן ששר ברקע ועוד שניה אחת איתו ואהיה מוכנה לשבור את המכשיר, רק שישתוק.

לאט לאט אני הופכת לזקנה נרגנת שלא מסתדרת עם טכנולוגיה ולא יודעת איך לתכנת שעת הקלטה בוידאו, שלא לומר ללחוץ על ה-Play. וזה מבהיל.

:-(

לאחרונה חזרתי לביתי לאחר חופשה ארוכה בחו"ל, רק כדי לגלות שקו הטלפון חסום לשיחות יוצאות. האפשרות שהקו נותק בשל חוב שלא שולם נשללה לאחר שהתברר שהאינטרנט עובד כרגיל. בירור במוקד 199 של בזק העלה כי הגשתי בקשה לניוד הקו לחברת HOT - בקשה שבוצעה ב-29 באוקטובר. "הכיצד?", תהיתי, "הרי לא הייתי בארץ". "קיבלנו בקשה. זה לא מתפקידנו לבדוק אותה" אמרו בבזק, אבל הואילו לתקתק על המחשב ולבדוק שהקו אכן היה רשום על שמי במהלך כל אותו הזמן. "כבר 17:00 והנציגים הרלוונטים ב-HOT בטח סיימו את יום העבודה", שחו בבזק, "נבדוק איתם את הנושא מחר ונפצח בתהליכים להשבת הקו".

את הערב העברתי בנסיונות להתקשר למספר הטלפון שלי, כדי לגלות מי לקח לי את הקו. במשך שעות החזירה האפרכסת צליל תפוס, עד שבסופו של דבר הואיל מר ש.פ לענות. "זה היה מספר הטלפון שלי מאז ומעולם", הוא טען, "אתם מאשימים אותי שהעבירו לכם את הקו בטעות? לא יכול להיות שזה מהספר שלכם, אמרו לי שבעלי הקו בחו"ל, זה המספר שלי והטלפון שלי ומותר לי לנייד אותו תאשימו את בזק שלא בדקו". באין פרטנר לשיתוף פעולה גיגלנו את שמו, לראות מה נמצא. לא דובים ולא יער - מספר הטלפון שלו אמנם דומה מאד לשלנו, xxx-YZab במקום xxx-abYZ, אבל דומה זה לא זהה.

יום שישי, 8:30 בבוקר

אופטימית, חיכיתי לבזק שיעדכנו אותי מה העלה הבירור שלהם. בינתיים התקשרתי לשירות הלקוחות של HOT כדי לנסות להזיז עניינים גם מהצד השני. הנציגה גילתה אמפתיה וביקשה ממני להמתין על הקו בעודה מבררת את הנושא עם מנהלת המשמרת. לאחר דין ודברים ומספר בירורים נוספים, הוחלט: "זו לא אשמתנו. אנחנו בודקים כל בקשה לניוד ומחויבים לוודא שהמספר נמצא בבעלות המבקש".
"אבל אין לו שום הוכחות שזה הקו שלו. תראו לי את חשבונות הטלפון שהוא שלח", ניסיתי.
"מדובר בחסיון לקוח. לא נמסור לך את הפרטים האלה".
"אז תעברו על הטפסים שלו ורק תגידו לי אם המספר שמופיע בחשבון הטלפון תואם למספר שהוא ביקש לנייד".
"מדובר בחסיון לקוח אנחנו לא יכולים להגיד לך דבר כזה".
"אבל זה המספר שלי!".
"זו לא הבעיה שלנו. אנחנו בדקנו".
"את ראית במו עינייך את טפסי הבקשה? את ההוכחות שלו שהקו אכן שלו?", זעמתי.
"לא".
"אז אל תגידי לי שבדקתם. את לא יכולה לדבר בשם אחרים".
"בדקנו".
"פגשת את מי שבדק?".
"לא".
"אז לא בדקתם".
"בדקנו".
"את מוכנה לפחות להודות שאם, ולו בשם האפשרות התיאורטית, לא בדקתם, או שבדקתם וחלה טעות כלשהי בהקלדת המספר, הרי שחל ניוד שגוי?"
"כן".
"תוכלי לבדוק לי את זה בבקשה?"
"בוודאי, אעדכן אותך בהמשך היום".

לא אלאה אתכם: היא לא בדקה. היא כן ציידה אותי בתובנה נוספת: "זו לא האחריות שלנו. זו האחריות של בזק, שהקו נמצא בבעלותם, לוודא - עם הגיע ההוראה לניוד - שבעל הקו לקוח שלהם". ובכן, לא. משרד התקשורת קובע מפורשות שהחברה הקולטת (קרי: החברה אליה רוצים לעבור, ובמקרה זה HOT), אחראית לבדה לתהליך קליטת הטפסים, בדיקתם ואישורם, והודעה לחברה השניה על מנת שתעביר את הקו. עוד מנחה משרד התקשורת, בניסיון לייעל את המעבר, שעל התהליך לקחת לא יותר משלוש-ארבע שעות מרגע הבקשה ועד שיועבר הקו בפועל.

בינתיים, שיחה נוספת ניסתה לעורר את מוקד בזק.
"גנבו לי את הקו, גנבו לי את הזהות. מישהו נייד את הקו שלי בניגוד לרצוני והבטחתם שתטפלו בנושא"
"זו לא האחריות שלנו. אנחנו רק מקבלים מספרים, HOT היו אמורים לוודא שהמבקש הוא בעל הקו".
"אבל זה ניוד שבוצע בטעות"
"זה לא משנה. אלא אם כן HOT תודה שמדובר בניוד שגוי, לנו אין מה לעשות. נוכל מהצד שלנו לשלוח טכנאי שיחזיר לך את הקו, אבל רק ביום שלישי. יש פה עומס, גברת"
"אז אני רוצה לנייד את הקו בחזרה"
"את לא יכולה. זה לא הקו שלך"
"זה כן הקו שלי. אבל גנבו לי אותו"
"את לא יכולה לבקש עבורו ניוד בשלב הזה"
"את רוצה להגיד לי שבמשך סוף שבוע שלם פלוס שלושה ימי עבודה לא אוכל לקבל שיחות עבודה בגלל מחדל שלכם/של הוט?"
"אם תרצי, אוכל לשלוח להם בקשה עם השם שלך, כדי שיבדקו אם בוצע ניוד שגוי"
"הם לא ימצאו כלום תחת השם שלי. לא אני ביקשתי לנייד את המספר. אני הייתי בחו"ל ואני בכלל לא מנויה של HOT - לא בכבלים, לא באינטרנט ולא בטלפון - כך שהם לא ימצאו כלום תחת השם שלי. נסי אולי לשלוח את מספר הקו"

ישבנו לעשות סיכום ביניים: HOT אומרים שזו אחריות של בזק, בזק אומרים שזו האחריות של HOT. אף אחד מהנציגים לא מוכן אפילו לבדוק אם בוצעה טעות (אוקיי, נכון, הם אמרו שהם יבדקו. אבל בשלב זה של השיחה נראה היה כאילו זה נעשה כדי להוריד את הנודניקים האלה מהקו. תחושה שהתבררה בדיעבד כנכונה).

בוקר. בדרך לעבודה. התנועה זורמת על כביש 4.

פתאום, משום מקום, טור צפוף של מכוניות נכנס לשדה הראיה. משהו מאט את התנועה. כלי רכב על הכביש עוצרים בחריקת בלמים, אחדים סוטים לשוליים כדי למנוע התנגשות. משהו תוקע את המסלול השמאלי, אבל לפי כל הסימנים זו לא תאונה.

הו לא, זו מכונית משטרה שניצלה את החלק החסר של גדר ההפרדה (זה שיש בו עמודי פלסטיק גמישים) כדי לבצע פניית פרסה, ובדרך, ככה בקטנה, הפריעה לתנועה.

סתם מעצבן.

נמאס לי. נמאס לי שהיא מעירה אותי כמעט בכל לילה, בסביבות 3 או 4 בבוקר, מחפשת צומי. היא כל כך מוכוונת מטרה שגם אם יש יריעות אלומיניום על הדלת, או חתיכות מסקינטייפ עם שבבי פלפל חריף - או כל דבר אחר שמבריח חתול ממוצע - לה זה לא משנה. היא תוקפת את הדלת, מייללת, שורטת, מגרדת, מתנפלת עד שנתעורר. ומאותו רגע, היא השיגה את מטרתה. מאותו רגע, זה lose-lose situation: אם מישהו מאיתנו יקום אליה - היא קיבלה את הצומי שלה, ולא אכפת לה בכלל אם זה צומי טוב או רע. היא את שלה השיגה והיא תחזור שוב כי השיטה עבדה; אם לא נקום אליה, הרי שכבר התעוררנו ובמשך שעתיים לפחות אנחנו נדונים להאזנה ליללות ולגירודים שלה.

משחקים לפני השינה עייפו אותה - רק עד שתיים בבוקר לערך, ואז היא התעוררה וחזרה להציק; אוכל לפני השינה - כנ"ל; קטניפ - עבד במשך יומיים עד שהיא ספגה אותו למערכת והגיבה כאילו כלום; תשומת לב לחתולה השניה בכל פעם שהיא מעירה אותנו - זו היתה שיטה נהדרת, ששלחה אותה להצטנף נעלבת בפינת הספה, אבל אחרי שלושה ימים היא התגברה והתנפלה על הדלת בכוחות מחודשים מיד ברגע שמי מאיתנו חזר למיטה.

בעיניה זה משחק. אבל לי נמאס כל כך. אני עייפה.