הבלוג של מחשבים nana10 \\ "יופי טופי אחלה בחלה"

אימי חלמה ועדיין חולמת להיות שחקנית מפורסמת. כמו כל שחקנית טובה היא חיה בתוך עולמה וכל דבר שנזרק לחלל החדר שבו היא נמצאת יהפוך במהרה לשיחה עליה. אימי משחקת מדי פעם במתנ"ס השכונתי בהצגות תיאטרון בשפה המרוקאית ואף עשו עליה סרט בפסטיבל קולנוע דרום במסגרת סרטי סטודנטים. למרות כל זאת, אימי קמה כל בוקר בשעה 5:30 בבוקר כדי להספיק להסעה שתיקח אותה למכללת ספיר שבה היא עובדת בתור עובדת ניקיון. היא מנקה את כיתות התלמידים ואת משרדי המרצים.

היא לא חלמה להיות עובדת ניקיון. אני לא חושב שיש אדם החולם על עבודה שכזו. סופות החיים והחלטות כאלו ואחרות גררו אותו לעבודות יזע עד שמצאה את מקומה במכללת ספיר בתור עובדת מכללה. כן. אימי עובדת מכללת ספיר, בדיוק כמו המרצה, המזכירה ואף נשיא האוניברסיטה. היא הייתה אחת מהעבודות האחרונות שהועסקו בהעסקה ישירה דרך המכללה ולא דרך גוף קבלני. זה מצחיק לומר אבל לאימי היה הרבה מזל.

זו עבודה קשה להיות מנקה. אין צורך להכביר במילים על אופי העבודה אך אלו תמיד הדברים הקטנים שאתה לא שם לב אליהם שאתה מסתכל או מסיט מבט כאשר עובר מולך עובד יזע. לאימי היו לא מעט אלרגיות בידה בגלל חומרי הניקוי הזולים. בעיות גב כרוניות, צינון בחורף מקימה מוקדמת ועוד דברים קטנים. למרות הכול לאימי יש הרבה מזל.

בשבוע הבא היא נוסעת לאיטליה. בעבודה של אימי יש ועד חזק, ועד כזה שהופך את העבודה החד גונית להרבה יותר קלה. כל שנה הם שולחים אותה לארץ אחרת. בזכות העבודה שלה היא חרשה את אירופה מטורקיה עד ספרד והשנה, הדובדבן שבקצפת. לא הרבה עובדות ניקיון יכולות להגיע היום לחו"ל ובוודאי שלא למדינה יקרה כ"כ כמו איטליה. אימי מתרגשת ומכינה את מזוודתה שבוע לפני ושואלות שאלות תם כמו מה אוכלים שם באיטליה ואיזו ערים יפות יש שם.

מעבר לדובדבן, לאימי יש דבר שלאלפי עובדות אין כיום. אני לא מדבר רק על זכויות סוציאליות או משכורת המתחשבת בותק אלא אני מדבר על הדבר הבסיסי יותר שהוא היכולת להיות שייך. מרקס רצה לבטל את הניכור שאופי העבודה הקפיטליסטי יוצר ע"י מעבר מפעולות אינסטרומנטליות, קרי, פעולות שהן אמצעי לתכלית, כמו לעבוד בעבודה לא מהנה בשביל לייצר אמנות, למעבר לפעולות טבעיות כלומר פעולות שהן התכלית. אימי לא עובדת בעבודה מהנה ובוודאי לא טבעית. האופי הקפיטליסטי דורס אנשים תחת ההון הרב שזורם לאנשים מעטים מדי אך עם התגברות הקפיטליזם האדם כבר מזמן איבד את אנושיותו וכמו שאמרה נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' רבקה כרמי "אוניברסיטה אינה מעסיקה עובדים באמצעות קבלנים. החברות מספקות לאוניברסיטה שירותים ולא עובדים". אימי עובדת עם קבוצה של נשים שהן חלק ממחלקה, חלק ממשפחה שאותה היא רואה יום-יום, חלק מאנשים שאיתם היא מדברת, משתפת חוויות ומעבירה תלונות. היא אוכלת איתן ארוחות בוקר וצהריים. המזכירות מכירות את אימי בשם, אפילו סגל המרצים מכיר את אימי מהניקיונות הרבים וןמימי הגיבוש שבהם אימא שלי מרגישה כמעט שווה בין שווים.

לאימי היה מזל. מספר שנים אח"כ המכללה חישבה שעובדת ניקיון המרוויחה סכום זעום היא בזבוז משאבים ולכן יש מעתה לקנות שירותים ולא להעסיק אנשים ולכן, מעתה ועד היום המכללה מעסיקה עבודות ניקיון מקבלן נצלני המשלם להם סכום עלוב בעבור עבודה שרובנו לא היינו שורדים בה אפילו יום אחד. לעובדות האלו אין מחלקה, או חברות. אף אחד לא מכיר אותן בשם והם רק צל חולף על פני משרדים וכיתות. הן לא יצאו עם שאר המכללה לאיטליה או לסתם יום נופש מהעבודה הקשה. הן חיות בפחד מתמיד מפיטורים ברגע שגופם לא יעמוד יותר במעמסה הפיזית הקשה ויזרקו לצד ויוחלפו בנשים אחרות, צעירות יותר שילכו בדיוק באותו שביל עגום.

העסקת עובדי קבלן היא אחת מהפשעים הגדולים ביותר שהביא עלינו הקפיטליזם. צדקה נשיאת בן גוריון מכיוון שכאשר מעסיקים עובדי קבלן, לא מעסיקים אנשים עם פנים ושמות אלא מעסיקים שמות כלכלים כמו תשומות, משאבים ושירותים. אין מאבק צודק יותר מאשר המאבק שבו פתחו ארגונים רבים שצובר תאוצה רבה בימים האחרונים. אני קורא לכולם לבוא להפגנות הקרובות ולצעוק בקול גדול שבני אדם הם לא אמצעי, הם לא שם כלכלי מכובס, אלא הם אנשים עם רצונות וחלומות המגיע להם להתפרנס בכבוד, להרגיש שהם חלק מקבוצה ולהרגיש אנושים שוב.