הבלוג של מחשבים nana10 \\ "יופי טופי אחלה בחלה"

לכל טורי "לא ארץ לארנבים"

באופן מסתורי כלשהו הגיע לידינו הגאדג'ט המופיע בתמונות קשות אלו - מעין ויברטור USB כתום בצורת יד שמחווה סימן V , עליו מופיע הלוגו של "תפוז אנשים".

לאחר שהחפץ המדובר עורר מהומה ניכרת במערכת nana10, החלטנו לשתף את גולשי הבלוג במסקנות שלנו, שהתבססו על בדיקה חלקית מאוד של יכולות המכשיר.

ידידנו הכתום, אותו נכנה מעתה ואילך "אלכס הקטן" (או בגרסה החלופית של אחד מחברי הצוות שביקש להשאר בעילום שם - "צוקי היקר"), מצויד בכפתור הפעלה בעל שלושה מצבים, כאשר אחד מהם מכניס אותו למצב של רטט מתמשך, והשניים האחרים משאירים אותו במצב מנוחה. המיקום של הכפתור די גרוע, והוא סובל ממגבלה נוספת שמקשה לעשות בו שימוש מועיל - כבל באורך מטר וסיגריה בלבד.

א"ק (או צ"י) משמיע רעש חזק ומעצבן למדי שמזכיר מקדח של רופא שיניים, והרטט שלו הוא מהסוג המהיר והשטוח. שתי האצבעות בקוטר 7 מ"מ ואורך שני ס"מ, לעומת זאת, עשויות לספק מגוון דרכי עינוג.

איכות הגימור היא לא הצד החזק של אלכס (צוקי), וחריצי החיבור בין חלקי הפלסטיק הזול בולטים לארכו ולרחבו.

מי שמתעקש יוכל להשתמש בו גם למסז' במהלך יום העבודה, בהנחה שאתם יודעים איפה הוא ביקר קודם לכן.

עיצוב: מגניב+

הנדסת אנוש: ככה-ככה

מחיר: חינם, אם יש לכם קשרים בתפוז

ביצועים: בסדר

תמורה לכסף: סבבה

גימור: על הפנים

גומר: על הפנים

 אנשי ערוץ המחשבים של nana10 נסעו לסקר את פסטיבל האינדי "חוצמזה", והזדעזעו לגלות שבערוץ הבידור סירסו להם את הכתבה. כדי לפצות את עצמנו, אנו מגישים לקוראי "מולדבסקי ובניו" גרסה בלעדית ולא מצונזרת שלה. לחובבי הטכנולוגיה: השתמשנו ב-GPS כדי להגיע לשם


(מוריאל לזרוס מ-Strawberry Jam. צילום: נמרוד צוק)

היינו ליד זכרון יעקב כשאלכס כיבה את התרעת המהירות המופרזת במכשיר ה-GPS. "בטח עוד רגע תעצור אותנו ניידת", מלמלתי בדאגה, ואכן – אחרי שניה בדיוק, הניידת שארבה לצד הכביש התנפלה עלינו בצ'קלאקות מהבהבות ואותתה לנו לעצור בצד. "הפג'ו הכחולה, אתה יכול להמשיך לנסוע", הרגיע אותנו השוטר בצווחת מגאפון. נסענו. "אתה לא!", הוא ירה לעבר הסובארו המעוכה שהיתה המטרה האמיתית של הניידת וניסתה לנצל את ההזדמנות כדי לחמוק. חשבנו שיצאנו מזה, אבל כידוע, שוטרים שצצים במערכה הראשונה, חוזרים כדי לחפש סמים במערכה השלישית.

"עדיין יש לה ריח של ברתולין"

שעתיים קודם לכן, בתל אביב, כיוונו את ה-GPS לעבר היעד: קיבוץ פרוד בגליל, לידו התחיל להתגלגל בצהרי שישי פסטיבל האינדי "חוצמזה". זו השנה השניה שהפסטיבל מתקיים, והפעם הובטח לנו ליין-אפ משודרג שכולל, מלבד 22 הרכבים מגזרת האלטרנטיבה, גם אושיות כמו פורטיס, עמיר לב וקוואמי. מדובר ביומיים רצופים של הופעות, מדורות והתקלויות בכל האנשים שלא ראית מאז הביקור האחרון בריף ראף.

כבר ביציאה העסק התחיל להריח קצת לא טוב: עורך הדין של אלכס הציג את עצמו, נכנס לאוטו וניסה ללחוץ לי את היד. סירבתי. "לך תדע איפה היא היתה קודם", הסכים איתי אלכס. "כן, עדיין יש לה ריח של ברתולין", סגר העו"ד את העניין בסגנונו המעודן, ושכח להזהיר אותנו שהוא מתכנן להמשיך ולמחזר את הבדיחה הזאת לאורך סוף השבוע כולו.

"עוד 800 מטר המשך לנסוע ישר, ואחר כך המשך לנסוע ישר עוד קצת"

כשהגענו לפרוד, אחרי נסיעה מהירה שהניבה לא מעט תובנות על דרכים לשפר את הידידותיות למשתמש של מכשירי GPS, גילינו שהפסטיבל הועתק מהואדי שלמרגלות הקיבוץ אל האיזור שליד הבריכה, שיפור משמעותי שקיצר ההליכות התכופות למכונית ובחזרה. הבמה שופצרה בערימות חציר לבידוד רעשים, המזנון שודרג במכונת אספרסו ולקח לנו בדיוק חמש דקות למצוא מקום מושלם לאהלים. שאפו להפקת הפסטיבל!

הדבר היחיד שהפריע לחלקנו היה הרעש הבלתי נסבל שבקע מכיוון הבמה, שהסתבר כתוצרי הגיטרות של להקת M.E.S.S – סוג של ספיד מטאל עשוי היטב אבל מיותר בתכלית ולא קשור בכלום לאווירה הפסטורלית. להקת "קין והבל 90210" לא היו טובים בהרבה, אבל אחריהם עלו "קרוזנשטרן ופרוחוד" עם הג'יפסי-פאנק המופרע והמשובח שלהם, ולקחו את הערב לכיוון הרבה יותר מוצלח.

"פורטיס אתה נורמלי"

מלכת הפלקט ומידנייט פיקוקס, שני הרכבים נחשבים שלא ממש עושים לי את זה בדרך כלל, נתנו הפעם הופעות מצוינות. הפיקוקס הביאו אפילו את רקדנית הבטן שלהם, ולקחו את הערב לקליימקס ראשון כשהעלו לבמה את קוואמי, לביצוע משותף של שלושה שירים מהאלבום האחרון שלו. העיבודים המכוסחים עשו לשירים רק טוב, ולדעתי קוואמי צריך לשקול להחליף את החלבות בפיקוקס. או שהפיקוקס צריכים לשקול לוותר על קריירת הסולו ולהפוך ללהקת הליווי של קוואמי.

אחרי שחוש השמיעה שלנו שב לתפקד, חזרנו לבמה לקבל את המנה העיקרית של הערב: פורטיס. עם כל ההערכה לשת"פ של קוואמי והפיקוקס, הקשיש המנוסה הזה עדיין אוכל את כל צעירי האינדי בלי מלח, והוא לא השאיר אפילו פרה אחת ברפת של פרוד עצומת עיניים. הוא התחיל עם ביצועים מהודקים לקלאסיקות פלונטר כמו "רד מעל מסך הטלוויזיה" ו"המוות אינו מחוסר עבודה", המשיך עם Inner Station המרטיט של מינימל קומפקט וסיים בביצוע אדיר של "אין קץ לילדות" בהשתתפות מגוון זמרות חובבות מקרב הקהל.

"הוא לא מעשן, יש לו אלרגיה לסיגריות"

בוקר היום השני נחת עלינו כמו יד כבדה של שוטר על הכתף. במקרה של עורך הדין, למעשה, הוא נחת בדיוק כמו יד כבדה של שוטר: הוא התעורר לשמע רעשים מוזרים, וגילה פרצוף מאיים של קצין משטרה בפתח האוהל שלו ואת ידיו של אותו שוטר מפשפשות לו בתיקים ומייצרות את הרעש המוזר. לרוע מזלו של העו"ד, גילה אצלו השוטר ממצאים מפלילים ולקח אותו לשיחה חקירתית בניידת.

בזמן שחיכינו לשובו של החשוד, צפינו בעניין ביחידת העילית של משטרת המחוז הצפוני פושטת על המתחם ועוסקת במרץ מעורר הערכה בביעור נגע הסמים הקלים שמאיים, כידוע, למוטט את יסודות החברה הישראלית. מבחינת אלכס היה לפלישה לפחות יתרון אחד: זה נתן לו תירוץ להמנע מהאזנה להופעה השנויה במחלוקת של "רגאייסטאן". אחרי שבלבל את אחד הסמויים בשליפה מהירה של טענה בדבר אלרגיה לסיגריות, הציע אלכס שנלך לבדוק מה קורה. ניגשנו לברר מה עלה בגורל ידידנו אצל שלישיית שוטרים שעסקו בהטרדת בחור שפשע בלבישת שרוואל ללא רשיון. ליתר בטחון הוצאתי מצלמה ותיעדתי את האירוע, ובתגובה זכיתי למטר איומים מאביר שלטון החוק, שכללו את המשפט האלמותי: "לא רק שאני יחרים לך את המצלמה, אני יכול להחרים גם אותך".

"אביב מארק, תן לי עוד קצת טרבל בגיטרה"

החום הכבד הבריח את השוטרים בחזרה אל לשכותיהם הממוזגות, ושיגר אותנו אל הבמה המוצלת, לספוג עוד קצת מוזיקה לפני הנסיגה למפלט הבטוח של גוש דן. את "גרוטאות" שמענו מרחוק והסכמנו שהם אחלה, ואת "סטרוברי ג'אם" ראינו מקרוב, מאוד מקרוב, והסכמנו שהן נראות מעולה, גם אם חלקנו לא ממש זכרו מה בדיוק הן ניגנו. אחר כך קפצנו לבקר במייספייס שלהן, שם הבנו שמה ששמענו היה אינדי-פופ נשי במיטבו, עם השפעות של Yeah Yeah Yeahs ו-CSS.

הן טובות מדי לישראל, ולא יהיה זה מופרך מדי להעריך שתוך זמן קצר נאבד אותן לטובת הסצינה בחו"ל. שי נובלמן, נסיך האינדי הישראלי שגם הספיק לשחק אותה בחו"ל במהלך השקת אלבום הבכורה שלו (מקום מכובד ב"עשרת האלבומים הטובים של השנה" במגזין הרולינג סטון לגמרי לא הולך ברגל) הצליח לתמרן בזמן המוגבל שעמד לרשותו ולנגן מספר שירים מאלבומו השני, ואף כמה שירים טריים מאלבומו העתיד לצאת – עברית באווירה מלנכולית מוחלטת. את Wonderful הוא הקדיש לחבר שנהרג בתאונת דרכים בשבוע שעבר, ולמרות הנאום הקצר שנשא לפניו, הוא הצליח לבטא את עצמו באופן חף מפלצנות, שבמקרים דומים אחרים – מובילה בעיר לתגובות ציניות מצד הקהל.

"בדוכן של פית/קית מבקשים למסור שעדיין נשארו דיסקים למכירה"

את ההוכחה שהיה שווה להשאר כמעט עד הסוף קיבלנו בשתיים וחצי, כשהתחילה ההופעה המדהימה של אסף אבידן. אבידן זכה בחודשים האחרונים לתשומת לב הולכת וגוברת, ובצדק רב: הוא מזגזג בצורה מושלמת בין בלוז, פולק, קאנטרי ועוד ז'אנרים מאגף הרוטס האמריקאי, ונשמע כמו זמרת בלוז שחורה שמכרה את נשמתה לשטן תמורת היכולת לשיר בוירטואוזיות על אנושית. עמיר לב, שעלה לבמה אחריו, היה משובח כרגיל, אבל לא הצליח להתעלות על תצוגת התכלית הלגמרי לא ישראלית של אסף.